(1) 
אשְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה חַיָּיבִין הוּזְּקוּ זֶה בָּזֶה פְּטוּרִין טַעְמָא דִּשְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת אֲבָל אֶחָד בִּרְשׁוּת וְאֶחָד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת דְּבִרְשׁוּת פָּטוּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת חַיָּיב.:
אשְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה חַיָּיבִין הוּזְּקוּ זֶה בָּזֶה פְּטוּרִין טַעְמָא דִּשְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת אֲבָל אֶחָד בִּרְשׁוּת וְאֶחָד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת דְּבִרְשׁוּת פָּטוּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת חַיָּיב.In a case of two people who were both somewhere with permission, or two people who were both somewhere without permission, if they injure each other directly, they are both liable. If they were injured by one another through stumbling over one another, they are exempt. From this statement, it may be inferred that the reason both are liable if either damages the other is specifically that the two of them were both there with permission or the two of them were both there without permission. But if one, i.e., the homeowner, was there with permission, and the other entered without permission, then the one who was there with permission is exempt if he injured the other, but the one who entered without permission is liable if he injured the homeowner, in accordance with the opinion of Rava and Rav Pappa.
פיס׳ ואם הכניס ברשות בעל חצר3 חייב ר׳ מאיר בכולן [אינו חייב]4 עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור5: איתמר אמר רב הונא אמר רב הילכתא כתנא קמא ושמואל אמר הילכתא כרבי והילכתא כשמואל דקימא לן הלכתא כשמואל
1. אמאי: גיט : ״ואמאי״.
2. גיט מוסיף: ״אמר רב יוסף״, כבגמ׳.
3. חצר: דפוסים: החצר .
4. אינו חייב: גיט . חסר בכ״י אוקספורד מארש 590 , כ״י נ , ראה משנה.
5. ואם... לשמור: ספה״ב, דפוסים עד: ״חייב וכול׳ ״.
6. משלם דמי: וכן בר״ח. כ״י אוקספורד מארש 590 : ״חייב בדמי נ״א משלם דמי״.
7. משהאשה: גיט , ספה״ב, כ״י נ , דפוסים. כ״י אוקספורד מארש 590 : ״מה שהאשה״.
שניהם ברשות – כגון ברה״ר או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס.
או שניהן שלא ברשות – כגון שניהן רצין ברה״ר.
הזיקו – בידים זה את זה ואפי׳ שלא במתכוין.
חייבין – דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (לעיל דף לב.) שנים שהיו מהלכין ברה״ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה.
דברשות פטור – בין היזק דבידים בין היזק דממילא ובדלא ידע ליה.
שניהם ברשות – פ״ה כגון ברה״ר שלא ברשות כגון ששניהם רצים ברה״ר וקשה דהיינו מתניתין בפרק המניח (לעיל דף לב.) ונראה לפרש כגון שנכנס לחצר בע״ה שלא ברשות או ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתנו לו רשות כמו כן נתנו לאחר רשות או כמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס שלא ברשות ולכך חייבין כשהזיקו זה את זה אפי׳ הזיקו שלא מדעת אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי ואם שלא מדעת הזיקו ברשות פטור שלא ברשות חייב.
ואזדו לטעמיהו דאמר רבא ואיתמא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין – אפילו בלא כונה, דאיבעי לאסוקי אדעתיה ומימר, כי היכי דאת עילת שלא ברשות – אחרינא נמי עייל. 1{הזיקו זה בזה פטורין – דלא מצי למימר חד לחבריה מאי בעית הכא, דהא תרווייהו כי הדדי נינהו}.
טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הא אחד ברשות ואחד שלא ברשות, הזיק ברשות לשלא ברשות פטור – ודוקא בדלא ידע ביה והוזק. (ברשות בשלא ברשות) [שלא ברשות לברשות]2 – חייב, ולא אמרינן כיון דבן דעת הוא איבעי ליה עיוני ומיזל, דכיון דכי ארחיה קא מסגי ורשותו הוא – פטור. ואי קשיא לך, שניהם ברשות והזיקו זה את זה אמאי חייבין אפילו בשלא בכונה, והא שניהם רצין ברשות הרבים, דשניהם ברשות3, וקתני פטורין משום דבשלא בכונה הוה? לא היא, התם רשות הרבים היא, ודרך הליכתם הזיקו ופגעו זה בזה, וכל אחד ואחד הביא עצמו בנזק, וכן זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, כל אחד ואחד הביא עצמו בנזק שלא בכונה, לפיכך פטור אף על פי שזה מזיק וזה ניזק, וכן אני אומר בשניהם ברשות או שלא ברשות, אם פגעו זה בזה דרך הליכתן שלא בכונה – שהן פטורין, אבל הכא לאו דרך הליכתן הזיקו ולא זה את זה בבת אחת קאמר, אלא או זה הזיק את זה או זה הזיק את זה, והיכי דמי? אחד שוכב בחצר ואחד דורס עליו והזיקו, דהא ודאי כיון דאית ליה רשותא למיקם התם או שוכב או יושב, האי איבעי ליה עיוני ומיזל. וראיתי בזה תירוץ אחר ואינו כלום.
1. ביאור זה מופיע בשטמ״ק בשם הראב״ד. הוא חסר בכ״י לונדון 852.
2. כן בשיטמ״ק בשם הראב״ד.
3. כן בשיטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון: ״ברשותו״.
סימן רלא
מתני׳ נפל לבור והבאיש את מימיו חייב. אמר רבא ל״ש אלא שהבאיש בשעת נפילה דהוי מזיק ממש ולא דמו לבור. אבל לאחר נפילה פטור מ״ט דהוי שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים דלא חייב בבור על המיתה אלא נזקי בהמה ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן. ולא מצינו בור שחייב כו׳ הניחא לשמואל דאמר כל (בור) תקלה בור הוא. אלא לרב דאמר עד דמפקר ליה אין ואי לא לא מא״ל. אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא ל״ש אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור. מ״ט גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור. וללישנא קמא דרבא נמי הילכתא היא דקיי״ל כשמואל כדפסק רבינו יצחק אלפסי זצ״ל. ופר״ח זצ״ל לעיל בפ׳ המניח גבי נשברה כדו:
סימן רלב
[שם]
מתני׳ שור שהיה מתכוין לחבירו ונגח את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות. אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות:
מתני׳ שור שהיה מתכוין לחבירו ונגח את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות. אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות:
היזיקו זה1 את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין – פירש המורה: היזיקו בידים זה את זה ואפילו שלא במתכוין חייבין בנזקיו לא שני לן בין במתכוין לשאינו מתכוין. והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים והיזיקו זה את זה פטורין ההוא היזיקו הוזקו ולא דק בלישניה. ואינו נראה לי דהא תנן התם זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ואף על פי שבעל הקורה הכה בקורתו בחבית שלא בכונה פטור כיון דלא נתכון להזיק ואף על גב דאמרינן אדם מועד לעולם הני מילי בדלא פשע ניזק אנפשיה אבל היכא דפשע ניזק אנפשיה אף על גב דאזקיה בידים כיון דשלא בכונה אזקיה פטור כדפרישית במהדורא קמאי. והכא אית סיפרי דכתיב בהו פטורין ואתי האי כי מתני׳ דהתם. ואפילו אם תימצי לומר דחייבין גרסינן כרוב הספרים לא קשיא מידי דהתם במתני׳ מיירי כשבאין זה כנגד זה דומיא דזה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שבאין זה לקראת זה ואף על פי שבעל הקורה הכה בחבית שלא בכונה פטור משום דניזק פשע אנפשיה דאיבעי ליה לעיוני אבל הכא מיירי כגון שלא היו באים זה לקראת זה דלא הוה ליה לניזק לאיזדהורי הילכך בין שניהן ברשות בין שניהן שלא ברשות אם הזיקו זה את זה בידים אפילו שלא בכונה חייבין משום דאדם מועד לעולם אבל אם הוזקו זה בזה פטורין כיון שלא הזיק בידים ושניהן ברשות או שלא ברשות פטורין אבל אם האחד ברשות והאחד שלא ברשות דברשות פטור בין היזיק בידים והוא שעשה שלא בכונה דלא ידע ביה ובין אם הוזק בו, ושלא ברשות חייב בין היזיק בידים ובין הוזק בו ולא קשיא ולא מידי.
1. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557 חסר: ״זה״.
שניהם ברשות. כלומר שנכנס לחצר בעל הבית ברשות דאהא איירינן הזיקו זה את זה חייבין שהמזיק פושע דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כי היכי דעל איהו התם ברשות או שלא ברשות אפשר דאיכא אחרינא. הוזקו פטור דהשתא ניזק בלחוד פושע דאיבעי ליה עיוני ומיזל בכדי שלא יוזק באחר כדאמרינן דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאפשר דאיכא איניש אחרינא.
היו שניהם ברשות שוה לשניהם כגון ברשות הרבים או בחצר של שניהם או שנתן להם רשות בעל הבית ליכנס או שניהם שלא ברשות כגון שהיו שניהם רצים ברשות הרבים שהוא שלא ברשות אא״כ בערב שבת כמו שבארנו בפרק המניח אם הזיקו זה את זה בין במתכוין בין בשאינו מתכוין חייבים ואם הוזקו מאליהם כגון שנתקל אחד בחברו פטורין כמו שביארנו בפרק המניח אחד ברשות ואחד שלא ברשות את שברשות פטור ואת שלא ברשות חייב כמו שהתבאר:
כבר בארנו שכל שמכניס ברשות ואין בעל הבית מקבל שמירה אלא שאומר לו הכנס או הכניס הרי השאילו מקום בחצרו ואם בא אחר והזיקו לשם מחיובו של שן ורגל הרי הוא חצר הניזק וחייב יראה מסוגיא זו ר״ל כנוס שורך ושמרו וכו׳ שאם אמר לו הכנס והכניס אלא שתזהר בשמירתם או בכל לשון שהוא מזכיר לו הזהרה על שמירתן הרי הוא שוללו מרשות החצר ואין זה חצר הניזק כלל:
שניהם ברשות. כלומר שנכנס לחצר בעל הבית ברשות דאהא איירינן הזיקו זה את זה חייבין שהמזיק פושע דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כי היכי דעל איהו התם ברשות או שלא ברשות אפשר דאיכא אחרינא. הוזקו פטור דהשתא ניזק בלחוד פושע דאיבעי ליה עיוני ומיזל בכדי שלא יוזק באחר כדאמרינן דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאפשר דאיכא איניש אחרינא. הרא״ה ז״ל.
וכתב הר״א מגרמישא ז״ל וזה לשונו דברשות פטור. ואין להקשות לפירוש התוספות האי דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא יכנס ברשות דלעולם לאו פשיעה הוי אפילו כשנכנס חבירו כמו כן ברשות אלא משום דאדם מועד לעולם. ע״כ.
וזה לשון הראב״ד ז״ל שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין אפילו בלא כוונה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה ומימר כי היכי דאת עיילת שלא ברשות אחרינא נמי עייל. הזיקו זה בזה פטורין דלא מצי למימר חד לחבריה מאי בעית הכא דהא תרווייהו כי הדדי נינהו. טעמא דשניהם ברשות או שלא ברשות הא אחד ברשות ואחד שלא ברשות הזיק ברשות לשלא ברשות פטור ודוקא דלא ידע ביה. הזיק שלא ברשות לברשות חייב ולא אמרינן כיון דבן דעת הוא איבעי ליה עיוני ומיזל כיון דכי אורחיה קא מסגי ורשותו הוא פטור. ואי קשיא לך שניהם ברשות והזיקו זה את זה אמאי חייבין אפילו שלא בכוונה והא שניהם רצים ברשות הרבים ושניהם ברשות וקתני פטורים משום דשלא בכוונה הוה. לא היא דהתם רשות הרבים היא ודרך הליכתם הזיקו ופגעו זה בזה וכל אחד ואחד הביא את עצמו בנזק שלא בכוונה לפיכך הוא פטור אף על פי שזה מזיק וזה ניזק אומרים בשניהן ברשות או שלא ברשות אם פגעו זה בזה דרך הליכתם שלא בכוונה שהם פטורים אבל הכא לאו דרך הליכתם הזיקו אלא אחד שוכב בחצר ואחד דורס עליו והזיקו דהא ודאי כיון דאית ליה רשותא נמי ואי בעי שוכב או יושב האי איבעי ליה עיוני ומיזל. וראיתי בזה תירוץ אחר ואינו כלום. ע״כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז״ל וז״ל נכנס הוא עצמו לחצר בעל הבית והזיק את בעל הבית או שהוזק בו מאליו חייב ואם בעל הבית הזיקו פטור. במה דברים אמורים בשלא ידע בעל הבית שהוא חייב אבל אם ידע בו אפילו בעל הבית חייב אם הזיקו בידים אף בלא כוונה שאם יש לו רשות להוציאו אין לו רשות להכותו ולהזיקו. ויש אומרים אף בהזיק בעל הבית את שורו של מכניס. ומכל מקום זה שאמרו שאין לו רשות להכותו דוקא עד שיתרהו לצאת אבל אם התרהו לצאת ולא רצה רשאי להכותו ולרדותו כמו שביארנו בפרק המניח. ע״כ.
וכתב הר״מ מסרקסטה ז״ל וז״ל שור שנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל הבית את השור בשוגג פטור במזיד חייב ואם נכנס ברשות חייב בעל הבית אף על השוגג דהוי ליה לעיוני אי נפיק. נראה לומר אף על פי שלא קבל עליו לשמרו. ע״כ.
בגמרא אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה כו׳ ואין להקשות דאפי׳ בשעת נפילה אמאי מחייב להני אמוראי דלא מוקי למתני׳ בחזא ירקא אלא שנפלה באונס וא״כ אמאי מחייב דהא לקמן בפרק הכונס גבי נפלה לגינה קאמר להדיא דאינה משלמת מה שהזיקה משום דאונס דלא אסיק אדעתיה הוא וכן משמע לעיל בפרק כיצד דכלב וגדי שנפלו ושברו את הכלים פטורים אם לא היה הכותל צר וכן פשוט בכל הפוסקים וא״כ מ״ש הכא דמחייב דהא שור שנפל לבור שלא לדעת אונס גמור הוא דאפי׳ בעל הבור פטור היכא שנפל שור פיקח והכל מטעם אחד משום דאנוס הוא אלא דאפ״ה מחייב הכא משום שהכניסו שלא ברשות והוי תחילתו בפשיעה. ונראה לענ״ד דעפ״ז צדקו היטב דברי רבינו הגדול הרמב״ם ז״ל במ״ש דאם הכניסו בסתמא והבאיש מימי הבור פטור והשיג עליו הראב״ד דלפי שיטתו שפוסק כר׳ דתרווייהו לא מקבלי נטירותא בסתמא יש לחייב בעל השור דלא גרע מחצר השותפין וכוונתו כמ״ש דמהיזק שעושה בידים יש לחייבו וכתב עוד דלענין מי הבור ה״ל חצר הניזק עי״ש באריכות אבל לפמ״ש דברי הרמב״ם עולים יפה דכיון דתחילת כניסתו ברשות ולא פשע מידי אף אם נאמר דלענין מי הבור הוי חצר הניזק אפ״ה פטור בעל השור משום דאנוס הוא והיינו לגמרי כמו נפלה לגינה ושאר ראיות שכתבתי דפטירי אפי׳ בחצר הניזק אבל שלא ברשות ודאי חייב דה״ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דקי״ל דחייב כנלע״ד ומה שהשיג הראב״ד עוד בדיני נגיחה לפי פי׳ ה״ה כבר כתבתי שם בביאור ל׳ הרמב״ם דהרמב״ם גופא מודה בהא דאף אם הכניסו ברשות חייב בעל השור בחצי נזק כדין חצר שותפין וכמו שיתבאר עוד בסמוך ואין כאן מקומו להאריך:
שם דחזא ירקא ונפל. עיין לעיל דף מ״ד בתוס׳ שפירשו כל הסוגיא בענין אחר ועיין במ״ש שם:
שם הא גופא קשיא אמרת כנוס שורך ושמרו כו׳ הא דלא מוקי לה שפיר כרבי וטעמא דא״ל ושמרו הזיק חייב הוזק פטור ואי א״ל ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור אבל בסתמא שניהם פטורים דהו״ל כאילו התנו כמ״ש התוס׳ לעיל בהיפוך בד״ה אימא סיפא לסברת המקשה דהתם אבל כבר כתבתי שם דלמסקנא לא מיתוקמ׳ הכי וכ״כ מהרש״א כאן ויתבאר בסמוך באריכות:
שם ר׳ פפא אמר כו׳ ר׳ היא וס״ל כר״ט כו׳. מה שיש לדקדק כאן יתבאר בסמוך בדברי תוס׳ ובמה שאכתוב שם:
בתוס׳ בד״ה ושמואל אמר וכו׳ לכאורה נראה דהלכתא כשמואל וכו׳ וצ״ע דרבא קאמר לעיל כו׳ ואי כר׳ אפי׳ ברשות חייב דלר׳ סתמא חייב בעל השור וכו׳ עכ״ל. כל זה לפי שיטתם דלמסקנא סובר ר׳ דבסתמא בעל השור מקבל עליו נטירותא דעול ונטר קאמר וכמ״ש באריכות וכ״כ מהרש״א שהוא מוכרח מסוגיא דשמעתין דאלת״ה לא הוי מקשה דיוקי אהדדי דשפיר מצינן לאוקמי כר׳ וכמ״ש בסמוך וגדולה מזו דהא ר״פ דבתרא הוא אמר בהדיא לר׳ אי לא א״ל שמרו מ״מ מקום אקני ליה בחצר והו״ל חצר שותפין והיינו היפך סברת המקשה דלעיל אחר המשנה דלדידיה פטור בעל השור אפי׳ מקרן בסתמא וא״כ שדברי התוס׳ מוכרחים קשיא לדברי הפוסקים הלכה כר׳ כל קושי׳ התוס׳ דכל סוגיא דרבא הוי דלא כהלכתא ועוד ראיתי להזכיר כאן תמיה גדולה על מפרשי הרמב״ם שהבינו בדבריו דהמכניס שור ברשות מסתמא ונגח שורו של בע״ה פטור בעל השור אפי׳ מקרן ואיך אפשר לומר כן דהא רב פפאאיהו בתרא קאמר בהדיא דלרבי חייב בעל השור מיהת בח״נ דקרן בסתמא וא״כ איך יחלוק הרמב״ם על דברי ר״פ אמנם לפמ״ש לעיל דלענ״ד דכל הני פוסקים כרבי בע״כ סברי דלמסקנא נמי סבר דתרווייהו לא מקבלי נטירותא והיינו כסברת המקשה דלעיל וכ״כ ה״ה להדיא ע״ש אלא שסוברים דאע״ג דלא מקבלי נטירותא מ״מ חייב בעל השור בהיזק דבידים כגון בקרן דלא גרע מחצר השותפין וכדאמר ר״פ להדיא והרמב״ם נמי נראה דסובר כן ולכך הזכיר בכל חלוקי דינים דמשנתינו דאם הכניס ברשות סתמא פטור בעל השור אבל בהאי בבא דנגיחת השור לא כ״כ וסמך על מ״ש כבר דחצר השותפין חייב על הקרן אלא דבנפל לבור והבאיש מימיו פטור בעל השור אע״ג דבידים הוא והו״ל נמי חצר הניזק מ״מ פטור משום דאנוס הוא וכמ״ש לעיל בסמוך נמצא דלפי סברא זו מיתוקמא שפיר כל האי סוגיא דרבא אפילו אליבא דר׳ וכמ״ש כל אחד על מקומו עיין עליהם. והא דמקשה הש״ס הכא דיוקי דברייתא אהדדי ולא מוקי לה כר׳ לפי מה שאנו אומרים עכשיו דלדידיה בסתמא תרווייהו פטירי היינו משום דמשמע לתלמודא דכל הני בבי דברייתא בשמרו ואשמעינן בין בהזיק בין בהוזק מילתא דפשיטא הוא ולית בה שום חידוש אלא לדיוקא דידה איתמר דהכי הוא קושטא דמלתא וא״כ ע״כ דבין בבא דהזיק ובין בבא דהוזק תרווייהו לדיוקי אתמר וכה״ג כתב מהרש״א לעיל גבי מ״ש מהאשה שנכנסה לטחון וא״כ א״א לומר דמיתוקמא כר׳ והא דנקט ושמרו היינו לדיוקא דהזיק דברשות סתמא פטור דא״כ אכתי בבא דהוזק מאי קמ״ל ועוד תינח בשאר נזקין אבל בקרן מאי איכא למימר דהא אפי ברשות נמי הזיק חייב וא״ל נמי להיפך דלדיוקא דקרן אתי דאי א״ל ושמרו הוזק פטור אבל ברשות מסתמא חייב בקרן בח״נ דא״כ בבא דרישא דהזיק מייתרא ואם נאמר דרישא בשאר נזקין וסיפא בקרן זהו יותר דוחק מכל מאי דמשני עכשיו דכיון דכל האי ברייתא לא אתי אלא לדיוקא וכיון דאיכא למימר נמי דאתי לדיוקא דהזיק ואיכא למימר נמי דאתי לדיוקא דהוזק אכתי לא שמעינן מידי וכדאמרינן בעלמא אלא מהא ליכא למישמע מינה ואם נאמר לסמוך על סברא החצונה הדרא קושיא לדוכתא דכל הני בבא מייתרי אע״כ דתרווייהו בבי בין דהזיק בין דהוזק לדיוקי אתמר דברשות הוא להיפך וא״כ מקשו שפיר ומשני כל חד כדאית ליה ובהאי גוונא שכתבתי דתרווייהו בבי דוקא אלא דלרבא סיפא דברייתא באיידי נקט לה כדרך הש״ס בכמה דוכתי אבל בבא דרישא דוקא הוא ולר״פ נמי הכי הוא דדוקא נקט אי א״ל ושמרו הזיק חייב נ״ש הוזק פטור לגמרי אבל ברשות סתמא בין בהזיק ובין בהוזק ח״נ איכא דהה״ל חצר השותפין ואע״ג דלשיטת התוס׳ למסקנא לר׳ עול ונטר קאמר אין לפטור בע״ה מנגיחה כיון דר״פ קאמר בהדיא מקום אקני ליה. והאמת יורה דרכו דאפי׳ לדברי תוס׳ גופא צ״ל כן דאפי׳ לשיטתם תקשה דמאי דוחקיה דר״פ לאוקמי לר׳ כר׳ טרפון הא אפי׳ בלא ר״ט א״ש דנקט סיפא דוקא ואני אשמרנו והא דנקט ברישא ושמרו היינו לדיוקא דהוזק לחוד דא״ל ושמרו פטור בעה״ח לגמרי אבל לא אמר ליה ושמרו חייב בעה״ח מיהת בח״נ דע״כ הכי הוא לדברי ר״פ דהו״ל חצר שותפין אלא ע״כ מדדחק לאוקמי מלתא כר״ט היינו משום דמשמע ליה בע״כ דבין בבא דהזיק ודהוזק הכל לדיוקא אתמר והיינו כר״ט ואם כן שמההכרח לפרש כן אפי׳ לשיטת התוספות ממילא למה לא נפרש כן לדברי הנך רבוותא קשישאי הרי״ף והרמב״ם וראב״ד וש״פ ודוק היטב בכל מ״ש בזו סוגיא וכולה בחדא גוונא הן בסוגיא דיוקא דמשנה והן בסוגית הש״ס בבריתא דהאשה שנכנסה לטחון וכן בסוגיא זו דברייתא מכנוס שורך דבכולהו ממשניות שאינן צריכין דייקינן בה כל הני דיוקי ובהכי סלקא הסוגיא היטב לכל הפוסקים לפי שיטתם בלי גמגום בעזה״י:
שניהם, שני אנשים שהיו באותו מקום ברשות, או ששניהם היו במקום אחד שלא ברשות. אם הזיקו זה את זה, שפגעו במישרין — חייבין שניהם. אם נתקלו והוזקו זה בזה — פטורין. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] כששניהם נכנסו ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אם אחד נמצא במקום ברשות כגון בעל הבית, שהחצר שלו, ואחד שלא ברשות, כגון זה שנכנס, זה שברשות אם הזיק — פטור, וזה שלא ברשות — חייב בנזקי השני, וכדברי רבא ורב פפא.
In a case of two people who were both somewhere with permission, or two people who were both somewhere without permission, if they injure each other directly, they are both liable. If they were injured by one another through stumbling over one another, they are exempt. From this statement, it may be inferred that the reason both are liable if either damages the other is specifically that the two of them were both there with permission or the two of them were both there without permission. But if one, i.e., the homeowner, was there with permission, and the other entered without permission, then the one who was there with permission is exempt if he injured the other, but the one who entered without permission is liable if he injured the homeowner, in accordance with the opinion of Rava and Rav Pappa.
הכל
(2) נָפַל לְבוֹר וְהִבְאִישׁ מֵימָיו חַיָּיב.: אָמַר רָבָא בלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִבְאִישׁ בִּשְׁעַת נְפִילָה אֲבָל לְאַחַר נְפִילָה פָּטוּר מ״ט מַאי טַעְמָא הָוֵי שׁוֹר בּוֹר וּמַיִם כֵּלִים וְלֹא מָצִינוּ בּוֹר שֶׁחִיֵּיב בּוֹ אֶת הַכֵּלִים.
§ The mishna teaches: If the ox that he brought into the courtyard without permission fell into the owner’s pit and contaminated its water, the owner of the ox is liable. Rava says: They taught this halakha only in a case where the ox contaminated the water at the time of the fall. But if it contaminated the water after the fall, e.g., the animal died there and the decomposing carcass despoiled the water, he is exempt. What is the reason? The ox, in this case, is considered as a pit, and the water has the status of utensils that fall into a pit, and we have not found a case of damage categorized as Pit that renders one liable for causing damage to utensils. Therefore, he is exempt.
§ The mishna teaches: If the ox that he brought into the courtyard without permission fell into the owner’s pit and contaminated its water, the owner of the ox is liable. Rava says: They taught this halakha only in a case where the ox contaminated the water at the time of the fall. But if it contaminated the water after the fall, e.g., the animal died there and the decomposing carcass despoiled the water, he is exempt. What is the reason? The ox, in this case, is considered as a pit, and the water has the status of utensils that fall into a pit, and we have not found a case of damage categorized as Pit that renders one liable for causing damage to utensils. Therefore, he is exempt.
שהבאיש בשעת נפילה – דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור.
ומים כלים – כל חפצים ככלים דלא חייב בבור (עלה מיתה אלא על נזקי בהמה) ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן.
אמר רבא לא שנו אלא בשעת נפילה – שעכרן בשעת נפילה, אבל לאחר נפילה פטור, דכיון דלבתר דנא1 הזיק – הוה ליה בור וכו׳.
1. בכ״י לונדון: ״דנ׳א״, עם גרש לסימון ראשי תיבות.
שהבאיש בשעת נפילה. כלומר שהיה מלוכלך. ואי נמי שעבר ברפש וטיט בנפילתו. הניחא לשמואל וכו׳ ואף על גב דקיימא לן כשמואל אפילו הכי מיבעי ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככולי עלמא. ואמר ליה דככולי עלמא אמרה וכשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמיחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בעלמא. הרשב״א ז״ל.
וגרמא בעלמא לא מחייב דהא ודאי לגבי בעלים דשור לא הוי דינא דגרמי כלל אלא גרמא בעלמא אלא אם כן כשהפילוהו הבעלים לבור דהשתא הוי דינא דגרמי ומחייב לדידן דדיינינן דינא דגרמי דהשתא נזקיו הם בידים שמפסיד המים. ואפילו הבאיש מגופו נמי לא שנו אלא בשעת נפילה אבל לאחר נפילה כיון דהאי תורא מנפשיה נפל וקיימא לן כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא פטור מאי טעמא הוי שור וכו׳. הרא״ה ז״ל.
א עוד שנינו במשנה: שור שנכנס שלא ברשות ונפל לבור והבאיש את מימיו — חייב. ובהסבר הלכה זו אמר רבא: לא שנו הלכה זו אלא שהבאיש השור את המים בשעת נפילה, אבל אם לאחר נפילה הובאשו המים מחמתו, כגון שמת שם והסריחה הנבילה — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? הוי [נהיה נעשה] השור בור (כלומר, תקלה), ומים הריהם ככלים שנפלו לבור, ולא מצינו (מצאנו) בור שחייב בו את נזקי הכלים.
§ The mishna teaches: If the ox that he brought into the courtyard without permission fell into the owner’s pit and contaminated its water, the owner of the ox is liable. Rava says: They taught this halakha only in a case where the ox contaminated the water at the time of the fall. But if it contaminated the water after the fall, e.g., the animal died there and the decomposing carcass despoiled the water, he is exempt. What is the reason? The ox, in this case, is considered as a pit, and the water has the status of utensils that fall into a pit, and we have not found a case of damage categorized as Pit that renders one liable for causing damage to utensils. Therefore, he is exempt.
הכל
(3) הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כֹּל תַּקָּלָה בּוֹר הוּא אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר עַד דְּמַפְקַר לֵיהּ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Shmuel, who says: Any obstruction is categorized as Pit, and the same halakha exempting the one responsible for the pit from damage to utensils applies to them as well. But according to the opinion of Rav, who says that one’s property is not categorized as Pit until he renounces ownership of it, what is there to say? Presumably, the owner did not renounce ownership of the ox or even of the carcass.
The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Shmuel, who says: Any obstruction is categorized as Pit, and the same halakha exempting the one responsible for the pit from damage to utensils applies to them as well. But according to the opinion of Rav, who says that one’s property is not categorized as Pit until he renounces ownership of it, what is there to say? Presumably, the owner did not renounce ownership of the ox or even of the carcass.
הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור אלא לרב מאי איכא למימר. ואף ע״ג דקי״ל כשמואל אפ״ה איבעיא ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככ״ע וא״ל דככ״ע אמרה ובשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בנזקין.
ומעירים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת שמואל, שאמר: כל תקלה בור הוא, ויש לה כל דיני בור, ואף לפוטרו מנזקי כלים. אלא לשיטת רב שאמר שאינו נקרא בור עד דמפקר ליה [שמפקיר אותו], מאי איכא למימר [מה יש כאן לומר]? שמן הסתם אין הבעלים מפקיר את השור או אף את נבלתו!
The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Shmuel, who says: Any obstruction is categorized as Pit, and the same halakha exempting the one responsible for the pit from damage to utensils applies to them as well. But according to the opinion of Rav, who says that one’s property is not categorized as Pit until he renounces ownership of it, what is there to say? Presumably, the owner did not renounce ownership of the ox or even of the carcass.
הכל
(4) אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִבְאִישׁ מִגּוּפוֹ אֲבָל הִבְאִישׁ מֵרֵיחוֹ פָּטוּר מַאי טַעְמָא גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא וּגְרָמָא בְּעָלְמָא לָא מִיחַיַּיב.:
Rather, if this statement was stated, it was stated like this: Rava says that they taught this halakha only in the case where the ox contaminated the water with its body, i.e., its carcass. But if it contaminated the water with its stench, the owner is exempt. What is the reason? It is because the damage is caused merely by an indirect action. Although the ox’s owner was initially responsible for his animal falling into the pit, the stench did not result directly from this action. It subsequently occurred on its own, and one is not liable for damage that is caused merely by an indirect action.
Rather, if this statement was stated, it was stated like this: Rava says that they taught this halakha only in the case where the ox contaminated the water with its body, i.e., its carcass. But if it contaminated the water with its stench, the owner is exempt. What is the reason? It is because the damage is caused merely by an indirect action. Although the ox’s owner was initially responsible for his animal falling into the pit, the stench did not result directly from this action. It subsequently occurred on its own, and one is not liable for damage that is caused merely by an indirect action.
מגופו – שהיה מלוכלך בטיט.
אבל מריחיה – לאו גופיה הוא דסרחון דנבילה ממילא אתי לה ונבילה גרמא הוא שגורמת לסרחון שיבא.
אלא, אי איתמר הכי איתמר, לא שנו אלא שהבאיש מגופו – או שעכרן או שנבקע כריסו ונתלכלכו המים, ואפילו לאחר נפילה לדעת רב. אבל הבאיש מריחו פטור, דגרמא בעלמא הוא.
לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מאי טעמא גרמא בעלמא הוא – פירוש: גופו הוא כגון שהיה השור מזוהם בליכלוך ובזיעה ובשהייתו שם קלטו המים סרחון ממנו ונבאשו וריחו הוא שמת השור שם ומריח הנבלה נבאשו ואותו סרחון שעל גופו כיון שהיה על השור בשעת נפילה והשור הוא ממונו חייב כאילו הזיק בידים אבל סרחון הנבלה שלא היה שם בשעת נפילה ולאחר מכן בא אעפ״י שמחמתו נבאשו שלא העלה נבלתו משם גרמא קרי ליה.
וגרמא בעלמא לא מחייב – דהא ודאי לגבי בעלים דשור לא הוי דינא דגרמי כלל אלא גרמא בעלמא אלא אם כן כשהפילוהו הבעלים לבור דהשתא הוי דינא דגרמי ומחייב לדידן דדיינינן דינא דגרמי דהשתא נזקיו הם בידים שמפסיד המים. ואפילו הבאיש מגופו נמי לא שנו אלא בשעת נפילה אבל לאחר נפילה כיון דהאי תורא מנפשיה נפל וקיימא לן כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא פטור מאי טעמא הוי שור וכו׳.
אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר] אמר רבא: לא שנו הלכה זו אלא שהבאיש השור את מימי הבור מגופו (נבלתו), אבל הבאיש השור את המים מריחו — פטור הבעלים. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? גרמא בעלמא [גרימה בלבד] הוא, שאמנם הוא אחראי לנפילה, אך הסרחון לא נעשה על ידי מעשה שורו עצמו, אלא מאליו, ועל גרמא בעלמא [גרימת נזק בסתם] לא מיחייב [מתחייב] אדם לשלם, אלא רק אם הוא מזיק בפועל.
Rather, if this statement was stated, it was stated like this: Rava says that they taught this halakha only in the case where the ox contaminated the water with its body, i.e., its carcass. But if it contaminated the water with its stench, the owner is exempt. What is the reason? It is because the damage is caused merely by an indirect action. Although the ox’s owner was initially responsible for his animal falling into the pit, the stench did not result directly from this action. It subsequently occurred on its own, and one is not liable for damage that is caused merely by an indirect action.
הכל
(5) הָיָה אָבִיו אוֹ בְּנוֹ לְתוֹכוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר.: וְאַמַּאי הָא תָּם הוּא אָמַר רַב גבְּמוּעָד לִיפּוֹל עַל בְּנֵי אָדָם בְּבוֹרוֹת עָסְקִינַן.
§ The mishna teaches: If the homeowner’s father or son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. The Gemara asks: But why does he pay a ransom? Isn’t the ox innocuous, in which case its owner is not liable to pay a ransom? Rav says: Here we are dealing with an ox that is forewarned for falling on people in pits.
§ The mishna teaches: If the homeowner’s father or son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. The Gemara asks: But why does he pay a ransom? Isn’t the ox innocuous, in which case its owner is not liable to pay a ransom? Rav says: Here we are dealing with an ox that is forewarned for falling on people in pits.
ואמאי והאי תם הוא – נראה לי דבנזקין דידיה אף על גב דהוה תם משלם נזק שלם ואפילו לרבנן דאמרי משונה בחצר הניזק משלם חצי נזק דהני מילי כשנכנסה הבהמה מאיליה אבל הכא שהוא הכניסה שלא ברשות כל נזקין דעבדה בהמתו כאילו איהו עבדינהו דמי כיון שהכניס המזיק בחצרו של ניזק שלא ברשותו דהיכא חס רחמנא עילויה דתם לשלומי חצי נזק הני מילי כשפשע בשמירתו ומשום דאכתי לא אייעד תוריה אבל הכא דהכניסו שלא ברשות אפילו בתם משלם נזק שלם ומשום הכי תני חייב סתם ולא תני חצי נזק. תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בניזקי בעל חצר. ואם נפלה בהמתו של בעל חצר שם קודם שיראה אותם דלא הוה ליה למימלינהו כתבית לעיל דבעל השור חייב. ובעל כרחין נזק שלם הוא שאין חצי נזק בבור ואי אמרת דבמשונה לא משלם אלא חצי נזק והא הנהו בורות דחפר משונה היא ואי לא משלם עליהו אלא חצי נזק איכא למימר השתא במעשה שעשה שורו בידים אינו משלם אלא חצי נזק בבור שעשה שורו ישלם נזק שלם בתימה. אלא ודאי גם על ניזקי החצר נזק שלם משלם משום דהכניסו שלא ברשות, וגם כשנגח שורו של בעל הבית וכשנפל לבור והבאיש את מימיו נזק שלם משלם דכיון שהכניסו שלא ברשות כל נזקין שעושה שם כאילו הוא עשאן דמי. אבל מיהו לגבי כפר אין לומר כן שאם מפני מעשיו תרצה לחייבו כפר, והא אין כפר במעשה האדם אלא במעשה הבהמה ובמעשה הבהמה מועד בענן.
ב עוד שנינו במשנה: היה אביו או בנו לתוכו של הבור, ונפל השור עליו והרגו — משלם בעל השור את הכופר. ושואלים: ואמאי [ומדוע] משלם כופר? הא [הרי] תם הוא השור, ותם פטור מתשלום כופר! אמר רב: בשור המועד ליפול על בני אדם בבורות עסקינן [עוסקים אנו] כאן.
§ The mishna teaches: If the homeowner’s father or son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. The Gemara asks: But why does he pay a ransom? Isn’t the ox innocuous, in which case its owner is not liable to pay a ransom? Rav says: Here we are dealing with an ox that is forewarned for falling on people in pits.
הכל
(6) א״ה אִי הָכִי בַּר קְטָלָא הוּא אָמַר רַב יוֹסֵף דדַּחֲזָא יְרוֹקָא וּנְפַל.
The Gemara asks: If so, the ox is liable to be put to death, because if it is forewarned for this behavior, it is considered to have acted intentionally. Rav Yosef said in response: This is a case where it saw some grass that it intended to eat on the edge of the pit, and fell in the pit instead. Since there was no intention to cause damage by falling, the ox is not liable to be put to death, but since it was forewarned for this behavior, its owner still pays ransom.
The Gemara asks: If so, the ox is liable to be put to death, because if it is forewarned for this behavior, it is considered to have acted intentionally. Rav Yosef said in response: This is a case where it saw some grass that it intended to eat on the edge of the pit, and fell in the pit instead. Since there was no intention to cause damage by falling, the ox is not liable to be put to death, but since it was forewarned for this behavior, its owner still pays ransom.
בר קטלא הוא – בנפילה קמייתא והיאך בא לידי מועד בשלמא גבי מועד דנגיחות איכא למימר כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מא.) דקטל וערק א״נ בשאין מכירין את השור אי נמי שהוזמו זוממי זוממין אבל זה לא עלה מן הבור מאליו וליכא למימר ערק ולא אין מכירין ולא הוזמו דמילתא דאית ליה קלא היא.
דחזא ירוקא – עשב על פי הבור ובא לאכול ונפל דאהך נפילה לא איכוין ומיהו כופר שלא בכוונה משלם בנפילה אחרונה ואע״פ שאין השור בסקילה ושמעינן לרב (לעיל דף מד.) דאמר פטור מזה ומזה ה״מ במועד לנגיחות בכוונה וערק לאגמא בראשונה ונגח ד׳ שלא בכוונה פטר ליה מגזירת הכתוב דכתיב השור יסקל וגם בעליו וגו׳ כל זמן שאין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר אבל זה שלא היתה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר של שן ורגל בחצר הניזק דאוקמינן ברגל שדרסה ע״ג תינוק בחצר הניזק דאיכא כופר ברגל ואף על גב דשלא בכוונה הוא ואין השור בסקילה וה״נ דחזא ירוקא ונפל תולדה דשן היא דמתכוין להנאתו וא״ת משונה הוא ואין זו שן כיון דאייעד ליה אורחא הוא ולאוקמי להך נפילה אחרונה במתכוין והשור בסקילה לא מצינן דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזי ירוקא לא אייעד.
דחזא ירוקא ונפל – רש״י מוקי ההיא דהיה מתחכך בכותל בג׳ פעמים הראשונים לא היתה כונתו להתחכך אלא בכוונה להפיל על האדם ופטור דקתני התם אהך אחרונה שהיתה להתחכך והראשונות אהנו שנעשה מתוך כך מועד ובהך אחרינא חשיב ליה משונה קצת שהרג בנפילת הכותל ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות וזהו דוחק דחשיב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירוקא או להתחכך וגם תימה הוא לומר דהוי מועד בהפלת כותל אחרונה שהיתה שלא בכוונה על ידי הראשונות שהיו בכוונה ולפירושו צ״ל דהא דקאמר הכא במועד ליפול על בני אדם בבורות לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה דבג׳ הראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק.
אמר רב יוסף דחזא ירקא ונפל. מסתברא מדלא קאמר אלא אמר רב יוסף משמע דרב יוסף אדרב קאי כלומר במועד לעולם ליפול על בני אדם כענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף ע״פ שיש שם בני אדם ולא לכונת האדם אינו משלם את הכופר אלא כמועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף ע״פ שזה שן הוא ומועד מתחלתו אפ״ה לענין כופר מועד ג׳ פעמים בעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי ג״כ בפ׳ שור שנגח ארבעה וחמשה משמו של הראב״ד ז״ל וכן נמי מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוה אקרן כיון דעביד זמנין תלתא אורחיה היא ומשלם את הכופר אלמא פשיטא דעד דעביד זמנין תלתא לא מחייב בכופר ואע״ג דרגל מועדות מתחילתה.
אי הכי בר קטלא הוא – פירוש ומתניתין לא משמע הכי מדקתני משלם את הכופר ותו לא ולא קתני חייב מיתה. דחזא ירקא פירוש והיינו מועד דאמר רב דהשתא הוי לה שן שהיא מועדת מתחילתה. והשתא אתי שפיר מתניתין דקתני משלם את הכופר דמשמע כופר שלם. ושמואל נדי מטעמיה דרב למימר דליכא למימר דאתי מתניתין בהכי דהא פשיטא אלא כרבי יוסי הגלילי והא אתא לאשמועינן אלא לשמואל וכו׳ הוא הדין דלרב אתי שפיר דכיון דהוי שן בעינן חצר הניזק אלא משום דעולא ושמואל בחדא שיטתא מקשי מדעולא לשמואל כיון דלא ניחא ליה באוקמתא דרב אמאי לא מוקי לה כעולא ותיתי כולה שפיר. ותרצינן דלא איכפת ליה אהא דאורחא דמילתא קתני.
אמר רב יוסף דחזא ירקא וכו׳. מדלא קאמר אלא משמע דאדרב קאי כלומר במועד לעולם לא יפול על בני אדם בענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף על פי שיש שם בני אדם ולא לכוונת האדם אינו משלם כופר אלא במועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף על פי שזה שן הוא ומועד מתחילתו אפילו הכי לענין כופר מועד שלש פעמים הוא דבעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי כמה פעמים בפרק ארבעה וחמשה משמו של הראב״ד ז״ל. וכן מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוי אקרן וכו׳ אלמא פשיטא דעד דעביד תלתא זימנא לא מחייב בכופר ואף על גב דרגל מועדת מתחילתה. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הראב״ד ז״ל אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות ובמועד שלא בכוונה משלם כופר ושמואל אמר הא מני רבי יוסי היא. קשיא לן הכא דבפרק ארבעה וחמשה בענין שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם ומת פטור אמר שמואל פטור ממיתה וחייב בכופר. ואקשינן עלה והא תם הוא ושני שמואל התם במועד להתחכך וכו׳. ורב אמר פטור לגמרי. אפוכי מטרתא למה להו מאי טעמא לא מוקי רב במועד כי הכא ונימא חייב בכופר שמואל מאי טעמא מוקים לה הכא בתם וכרבי יוסי הגלילי לוקמא במועד כי התם וכוליה כופר. וחזינן בה פירוקא ולא דייק ומשום הכי לא כתיבנא לה. והכי מתרצינן לה דרב אזיל בין הכא בין התם בתר לישנא דמתניתין ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין רב אזיל בתר לישנא דמתניתין התם קתני פטור ומשמע ליה פטור לגמרי ומשום הכי מוקי לה בתם והכא דקתני משלם את הכופר ומשמע נמי כופר שלם מוקי לה במועד. ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין התם דקאי במועד כדקתני לעיל מיניה נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים דאלו בתם נקי מדמי עבד הוא מוקים לה לההיא במועד והכא דקתני בתם דקתני רישא שור שנגח את הפרה משלם חצי נזק לפרה מוקים לה להאיך בתם. ע״כ.
ורש״י ז״ל הגיה בפירושיו פירוש סוגיא זו בענין אחר. אי הכי בר קטלא הוא פירוש בנפילות ראשונות והאיך נעשה מועד דליכא למימר דקטל וערק לאגמא וכו׳. ומשני דחזא ירקא ונפל פירוש שראה עשב על פי הבור ובא לאכלו ונפל דאהך נפילה לא איכוון וכו׳ עד הני מילי במועד לנגיחות בכוונה. פירוש לפירושו דבשלשה פעמים הראשונות נתחכך בכותל בכוונת הפלה על האדם להרגו כדמוקי לה במועד להתחכך וכו׳ וכגון דערק בראשונות וברביעית הרג שלא בכוונה וכגון שהיה מתחכך בכותל להנאתו ברביעית דכיון דמועד לנגיחות בכוונה הוי ליה קרן הילכך פטור מכופר מגזרת הכתוב דכתיב השור יסקל וכו׳ דאף על גב דהשור בסקילה מנגיחות ראשונות מכל מקום כיון דאינו בסקילה מנגיחה רביעית לא משלם כופר אבל כיון שלא היה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר דשן ורגל והילכך אף על גב דאין השור בסקילה מכל מקום משלם כופר מידי דהוה אשן ורגל דאמרינן לעיל דאיכא כופר אף על פי שאין השור בסקילה דהיכא דחזא ירקא ונפל תולדה דשן הוא דמתכוון להנאתו. ומכל מקום דוקא במועד על ידי שלש פעמים אבל בחדא זימנא לא דסוף סוף משונה הוא אבל כיון דאייעד ליה אורחיה הוא והוי שן. ולאוקמה להך נפילה אחרונה במתכוון דהשור בסקילה לא מצינא דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזא ירקא לא אייעד. ע״כ פירוש הקונטרס שהגיה בפירושיו. ודוחק הוא פירוש זה וכו׳ ככתוב בתוספות. תלמיד הר״פ ז״ל.
וכתב הר״א מגרמישא ז״ל וז״ל דחזא ירקא וכו׳. כתוב בתוספות וגם תימא הוא לומר הוי מועד בהפלת כותל וכו׳. קשה ונילף מנוגח שלש פעמים בכוונה ושוב נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דהוי מועד. וי״ל דהוה מעין קמייתא כיון שמתכוון סוף סוף ליגח אבל הכא בפעם רביעית לא נתכוון להפלת הכותל כלל לכך הוי מעשה חדש. ע״כ.
וזה לשון הרא״ה ז״ל אי הכי בר קטלא הוא. פירוש ומתניתין לא משמע הכי מדקתני משלם את הכופר ותו לא ולא קתני חייב מיתה. דחזא ירקא פירוש והיינו מועד דאמר רב דהשתא הוי לה שן שהיא מועדת מתחילתה. והשתא אתי שפיר מתניתין דקתני משלם את הכופר דמשמע כופר שלם. ושמואל נדי מטעמיה דרב למימר דליכא למימר דאתי מתניתין בהכי דהא פשיטא אלא כרבי יוסי הגלילי והא אתא לאשמועינן אלא לשמואל וכו׳ הוא הדין דלרב אתי שפיר דכיון דהוי שן בעינן חצר הניזק אלא משום דעולא ושמואל בחדא שיטתא מקשי מדעולא לשמואל כיון דלא ניחא ליה באוקמתא דרב אמאי לא מוקי לה כעולא ותיתי כולה שפיר. ותרצינן דלא איכפת ליה אהא דאורחא דמילתא קתני. הרא״ה ז״ל.
תוס׳ בד״ה דחזא ירוקא כו׳ וגם תימה הוא לומר דהוי מועד כו׳ עכ״ל פי׳ לשמואל הוי מועד דמחייב התם בכופר ורב נמי לא פליג עליה אלא משום דכשאין השור בסקילה כו׳ וק״ל:
ושואלים: אי הכי, בר קטלא [אם כך, בן מוות] הוא השור, שאם שור הוא מועד לדבר זה הרי הוא כמזיק ביודעין וחייב מיתה! ומשיבים, אמר רב יוסף: מדובר כאן דחזא ירוקא [שראה ירק] על פי הבור ונפל, שלא התכוון במקרה זה להזיק בנפילה, אלא לאכול, אלא שמועד הוא ליפול כך, ולכן משלם כופר.
The Gemara asks: If so, the ox is liable to be put to death, because if it is forewarned for this behavior, it is considered to have acted intentionally. Rav Yosef said in response: This is a case where it saw some grass that it intended to eat on the edge of the pit, and fell in the pit instead. Since there was no intention to cause damage by falling, the ox is not liable to be put to death, but since it was forewarned for this behavior, its owner still pays ransom.
הכל
(7) שְׁמוּאֵל אָמַר הָא מַנִּי ר׳ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא דְּאָמַר תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי כּוֹפֶר.
Shmuel said: This ox mentioned in the mishna is innocuous, and in accordance with whose opinion is this? It is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: The owner of an innocuous ox that caused damage pays half a ransom. Therefore, when the mishna states that he pays a ransom, it means that he pays half a ransom.
Shmuel said: This ox mentioned in the mishna is innocuous, and in accordance with whose opinion is this? It is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: The owner of an innocuous ox that caused damage pays half a ransom. Therefore, when the mishna states that he pays a ransom, it means that he pays half a ransom.
ושמואל אמר הלכתא כרבי – לכאורה נראה דהלכתא כשמואל בדיני וצ״ע דרבא קאמר לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואי כרבי אפי׳ ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור וכולה סוגיא דלעיל מסיק רבא כרבנן ואפי׳ נשברו ברוח ואפי׳ חנק עצמו.
שמואל אמר הא מני ר׳ יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כפר – קשיא לן הכא, דבפרק שור שנגח ד׳ וה׳ בענין שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם ומת פטור, אמר שמואל פטור ממיתה וחייב בכופר, ואקשי׳ עלה, והא תם הוא? ושני שמואל התם במועד להתחכך וכול׳, ורב אוקמא לההיא בתם, ופטור לגמרי. הפיכי מטרתא למה לי? מאי טעמא לא מוקים לה רב לההיא במועד כי הכא ונימא חייב בכופר? ושמואל, מאי טעמא לא מוקים לה בתם כי הכא ור׳ יוסי הגלילי היא? ועוד, מאי דוחקיה דשמואל דאמר התם חייב בכפר ובמועד, לוקמה בתם ופטור לגמרי? ושמואל, מאי טעמא מוקים לה הכא בתם ור׳ יוסי הגלילי, לוקמה במועד כי התם וכוליה כפר? וחזינא בה פרוקא דלא דייק, ומשום הכי לא כתיבנא ליה. והכי מתרצינא לה, דרב אזיל בין הכא בין התם בתר לישנא דמתניתין {ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין. רב אזיל בתר לישנא דמתניתין}1, התם קתני פטור ומשמע ליה פטור לגמרי – ומשום הכי מוקים לה בתם, והכא דקתני משלם את הכפר ומשמע נמי כפר שלם – מוקים לה במועד. ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין, התם דקאי במועד, כדקתני לעיל מינה: נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים – דאילו בתם נקי מדמי עבד הוא – מוקים לה לההיא במועד, והכא דקאי בתם, כדקתני רישא שור שנגח את הפרה משלם חצי נזק לפרה, מוקים לה להאיך בתם2.
1. כן בשיטמ״ק בשם הראב״ד, ונראה שהושמט מחמת הדומות.
2. בכ״י לונדון כתוב ״להאיך״, ומכאן דילג המעתיק עד אמצע הפירוש לדף מ״ט. ד״ה ״כאן במבכרת״, ובדף נ׳. ד״ה ״טעמא דלאולשין״ שב וכתב: ״להאיך בתם״, והמשיך את השייך לכאן.
בד״ה ושמואל אמר כו׳ ואי כרבי אפילו ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור כו׳ עכ״ל הכי מוכח מתלמודא דמדייק בסמוך בברייתא רישא לסיפא דלרבא סתמא בעל השור מקבל נטירותא אך יש לדקדק מנא ליה לתלמודא למימר הכי דאימא לרבא נמי סתמא שניהם פטורים לרבי ולא תיקשי נמי ברייתא רישא לסיפא ולא פליג רבא אדר׳ זירא אלא אליבא דרבנן וי״ל דודאי לפי סברת המקשה וכן לאוקמתא דר׳ זירא דס״ל לרבנן סתמא שניהם חייבין והאי דיוקא דמתני׳ ברישא טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור בעל הקדירות והפירות והמכניס שורו לא אתיא כרבנן וע״כ אית לן לדחוקי אף בבבא דהכניס שורו דאתיא הרישא כרבי ולרבי סתמא שניהם פטורין דהרי הוא כאלו כ״א ואחד מפרש בהדיא שיפטר כמ״ש התוספות לעיל אבל לפי האמת לרבא דכולה מתני׳ מצי אתי שפיר כרבנן דסתמא בעל החצר מקבל עליו כל נטירותא לא יגרע מחצר השותפין דחייב כמ״ש התוספות לעיל אלא דאית לן למימר לרבי בעל הקדירות והפירות והמכניס השור הוא מקבל עליו כל הנטירות והזיק חייב הוזק פטור וק״ל:
שמואל אמר: אכן, שור זה שבמשנתנו תם הוא, ואולם הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ יוסי הגלילי היא, שאמר: תם — משלם חצי כופר. ואף במשנתנו יש להבין שהכוונה היא לחצי כופר.
Shmuel said: This ox mentioned in the mishna is innocuous, and in accordance with whose opinion is this? It is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: The owner of an innocuous ox that caused damage pays half a ransom. Therefore, when the mishna states that he pays a ransom, it means that he pays half a ransom.
הכל
(8) עוּלָּא אָמַר ר׳ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא דְּאָמַר כר׳ כְּרַבִּי טַרְפוֹן דְּאָמַר קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם ה״נ הָכִי נָמֵי כּוֹפֶר שָׁלֵם מְשַׁלֵּם.
Ulla said: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who maintains that payment of a ransom is applicable even in the case of an innocuous ox, but he states his ruling in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: For damage categorized as Goring that is carried out by an innocuous ox in the courtyard of the injured party, the ox’s owner pays the full cost of the damage. So too, he pays a full ransom despite the fact that the ox is innocuous.
Ulla said: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who maintains that payment of a ransom is applicable even in the case of an innocuous ox, but he states his ruling in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: For damage categorized as Goring that is carried out by an innocuous ox in the courtyard of the injured party, the ox’s owner pays the full cost of the damage. So too, he pays a full ransom despite the fact that the ox is innocuous.
עולא אמר ר׳ יוסי הגלילי היא וסבר לה כר׳ טרפון וכופר שלם קאמר. תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמה כדעולא דכיון דמתניתין תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר ונ״ל דשמואל ס״ל כר׳ יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמו למתניתין דלא כהלכתא וכר׳ טרפון ומכאן נראה דהלכתא כר׳ יוסי הגלילי ועוד נ״ל כן דהא קי״ל דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדר׳ יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כר׳ יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם כנ״ל.
עולא אמר רבי יוסי הגלילי היא וסבר לה כרבי טרפון וכו׳. תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמיה כדעולא דכיון דמתניתא תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר. ונראה לי דשמואל סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמה מתניתין דלא כהילכתא וכרבי טרפון ומכאן נראה דהלכה כרבי יוסי. ועוד נראה לי דהא קיימא לן דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדרבי יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כרבי יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם. הרשב״א ז״ל.
ולענין פסק כתב הר״מ מסרקסטה ז״ל וזה לשונו הכניס שורו שלא ברשות והציץ בבור וראה ירקות על פי הבור ונתכוון לאכלם ונפל שם על אביו של בעל הבור חייב בכופר ואינו נסקל בין שהוא מועד ליפול על בני אדם בין שאינו מועד לכך כיון שאין כוונתו להזיק שן הוא ולא הוי כדין רגל בחצר הניזק דמשלם כופר שהרי לא כוון ליפול הילכך אף על פי שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות בלא ראיית זרעים כיון שראה עכשיו בו זרעים הרי זה אינו נסקל שהרי נתכוון לאכילת הזרעים ואם נתכוון להזיק למי שהוא בבור אף על פי שהיו שם זרעים נסקל אם הוא מועד לכך. וכן כתב הר״ם ז״ל. אבל אם ראה שם זרעים או נתחכך בכותל להנאתו והפיל הכותל או נפל בבור על אביו או בנו הרי זה שוגג ואינו נסקל כיון שלא נתכוון אלא לאכילת הזרעים ואכלן אחר נפילה או נתכוון להתחכך בכותל ונתחכך בכותל הבור אחר נפילה ואף על פי שהוא מועד ליפול על בני אדם בבורות ולהתחכך בכתלים להפילן אפילו שלא להנאתו. ורבינו חננאל ז״ל פירש דחזא ירקא ונפל שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות בשעה שהיה רואה שם ירק ואף על פי כן כיון שאין כוונתו להזיק אינו נסקל. ואם הכניס ברשות וקבל עליו בעל חצר לשמרו ונפל לבור והוזק אף על פי שהזיק אדם שם בעל חצר חייב בנזקי השור ובעל השור פטור. ע״כ.
גמ׳ ריה״ג היא דאמר כר״ט. קשה לי הא להדיא אר״ט כן בכופר דמשלם ברשות ניזק כופר שלם לעיל דף כו ע״א וא״כ למאי צריך ללמוד ממה דאמר ר״ט כן בנזק וגם הו״ל לומר בקיצור ר״ט היא דאמר תם משלם כופר שלם ברשות הניזק וצ״ע:
עולא אמר: אכן משנתנו כשיטת ר׳ יוסי הגלילי היא הסבור שאף שור תם שייך בתשלום כופר, אלא שהוא מחייב במלוא תשלום הכופר, שכן ר׳ יוסי הגלילי אמר כשיטת ר׳ טרפון שאמר: קרן תמה שהזיקה בחצר הניזק — נזק שלם משלם בעליה לניזק, הכי נמי [כך כאן גם כן] כופר שלם משלם למרות שהוא תם.
Ulla said: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who maintains that payment of a ransom is applicable even in the case of an innocuous ox, but he states his ruling in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: For damage categorized as Goring that is carried out by an innocuous ox in the courtyard of the injured party, the ox’s owner pays the full cost of the damage. So too, he pays a full ransom despite the fact that the ox is innocuous.
הכל
(9) בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא הַיְינוּ דְּקָתָנֵי הָיָה אָבִיו אוֹ בְּנוֹ לְתוֹכוֹ אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל מַאי אִירְיָא אָבִיו אוֹ בְּנוֹ אֲפִילּוּ אַחֵר נָמֵי.
The Gemara asks: Granted, according to Ulla, this explanation is consistent with that which the mishna teaches: If his father or his son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. The mishna thereby provides a case of damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party. But according to Shmuel’s explanation, why mention his father or his son specifically? Even if the injured party were another person, not a close relative of the owner of the property, the owner of the animal would be required to pay half a ransom, and even if it was in the public domain.
The Gemara asks: Granted, according to Ulla, this explanation is consistent with that which the mishna teaches: If his father or his son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. The mishna thereby provides a case of damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party. But according to Shmuel’s explanation, why mention his father or his son specifically? Even if the injured party were another person, not a close relative of the owner of the property, the owner of the animal would be required to pay half a ransom, and even if it was in the public domain.
היינו דקתני אביו או בנו – דהוי קרן בחצר הניזק דמשלם כופר שלם אלא לשמואל דאמר חצי כופר מאי איריא כו׳.
ושואלים: בשלמא [נניח] להסברו של עולא היינו דקתני [זו ששנינו] היה אביו או בנו לתוכו לפי שהיתה זו קרן בחצר הניזק, אלא להסברו של שמואל מאי איריא [מה שייך], מדוע הוזכרו דווקא אביו או בנו? אפילו אחר נמי [גם כן] צריך לשלם עליו חצי כופר, ואף אם היה זה ברשות הרבים!
The Gemara asks: Granted, according to Ulla, this explanation is consistent with that which the mishna teaches: If his father or his son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. The mishna thereby provides a case of damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party. But according to Shmuel’s explanation, why mention his father or his son specifically? Even if the injured party were another person, not a close relative of the owner of the property, the owner of the animal would be required to pay half a ransom, and even if it was in the public domain.
הכל
(10) אוֹרְחֵיהּ דְּמִילְּתָא קָתָנֵי.:
The Gemara answers: Indeed, that is the case, and the mishna is simply teaching this ruling by means of the typical scenario, that presumably it was someone from the family of the one who owns the property containing the pit that was inside the pit.
The Gemara answers: Indeed, that is the case, and the mishna is simply teaching this ruling by means of the typical scenario, that presumably it was someone from the family of the one who owns the property containing the pit that was inside the pit.
ומשיבים: אכן כך, אלא שאורחיה דמילתא קתני [דרך הדברים המצויה שנה], שמן הסתם היה בבור מישהו ממשפחת בעל החצר.
The Gemara answers: Indeed, that is the case, and the mishna is simply teaching this ruling by means of the typical scenario, that presumably it was someone from the family of the one who owns the property containing the pit that was inside the pit.
הכל
(11) וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל חָצֵר חַיָּיב [כּוּ׳].: אִיתְּמַר רַב אָמַר הִלְכְתָא כת״ק כְּתַנָּא קַמָּא וּשְׁמוּאֵל אָמַר הִלְכְתָא כְּרַבִּי.
§ The mishna teaches: But if he brought the ox into the courtyard with permission, the owner of the courtyard is liable for the damage caused. Rabbi Yehuda HaNasi says: The homeowner is not liable in any of the cases in the mishna, even if he gave his permission for the items to be brought onto his premises, unless he explicitly accepts responsibility upon himself to safeguard them. It was stated that the Sages disagreed with regard to the halakha in this dispute: Rav said that the halakha is in accordance with the opinion of the first tanna, and Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
§ The mishna teaches: But if he brought the ox into the courtyard with permission, the owner of the courtyard is liable for the damage caused. Rabbi Yehuda HaNasi says: The homeowner is not liable in any of the cases in the mishna, even if he gave his permission for the items to be brought onto his premises, unless he explicitly accepts responsibility upon himself to safeguard them. It was stated that the Sages disagreed with regard to the halakha in this dispute: Rav said that the halakha is in accordance with the opinion of the first tanna, and Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
ושמואל אמר הלכה כרבי. קשה דהא קיימא לן כשמואל בדיני ולעיל משמע דסתמא דתלמודא אית ליה כרבנן דנקט לעיל ואפילו חנק את עצמו. ורבא נמי לעיל מסיק כרבנן ואפילו נשברין ברוח. וכן קאמר רבא לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית חייב משמע הא ברשות פטור ואי כרבי אפילו ברשות חייב בעל השור דהא לא קביל עליה בעל הבית נטירותא בסתמא לרבי. וי״ל דאף על גב דרבא מסיק כרבנן לא משום דסבירא ליה הכי אלא מילתא דרבנן מפרש והא נמי דנקט שלא ברשות גבי הכניס שורו לאו היינו לפי שהיה סובר כרבנן אלא נקט למילתיה לכולי עלמא אפילו לרבנן. ועוד דהא לא נחת רבא לאשמועינן מידי בלא קבול השמירה ועיקר מילתיה ממורי שיחיה. תלמיד הר״פ ז״ל.
והרא״ה ז״ל כתב לקמן וז״ל רבא אמר כולה רבנן היא וכו׳. ומדמה לה רבא הכא כרבנן ולא מתרץ לה כולה כרבי ואיידי דתנא סיפא אשמרנו תנא רישא נמי שומרו. שמעינן מינה דסבירא ליה לרבא כרבנן ולעיל נמי מוקי לה לכולה מתניתין כרבנן. והכי נמי מוכח ההוא עובדא דלעיל דההיא איתתא דבעיא למיפא וכדכתיבנא לעיל הילכך אף על גב דבעלמא קיימא לן כשמואל בדיני והכא ודאי קיימא לן כרב הונא ורבא דהוא בתרא ורב פפא נמי אתא לאוקמי כולה כרבי אלא דהאי תנא סבירא ליה נמי כרבי טרפון דאמר וכו׳. והא כתיבנא בדוכתיה דלית הילכתא כרבי טרפון הלכך לרב נמי לית הילכתא כהא מתניתין. ע״כ.
ג עוד שנינו במשנה שאם הכניס ברשות — בעל החצר חייב. רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור. איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בפסק ההלכה שבמחלוקת זו: רב אמר: הלכתא [הלכה] כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכתא [הלכה] כרבי.
§ The mishna teaches: But if he brought the ox into the courtyard with permission, the owner of the courtyard is liable for the damage caused. Rabbi Yehuda HaNasi says: The homeowner is not liable in any of the cases in the mishna, even if he gave his permission for the items to be brought onto his premises, unless he explicitly accepts responsibility upon himself to safeguard them. It was stated that the Sages disagreed with regard to the halakha in this dispute: Rav said that the halakha is in accordance with the opinion of the first tanna, and Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
הכל
(12) תָּנוּ רַבָּנַן כְּנוֹס שׁוֹרְךָ וְשׇׁמְרוֹ הִזִּיק חַיָּיב הוּזַּק פָּטוּר כְּנוֹס שׁוֹרְךָ וַאֲנִי אֶשְׁמְרֶנּוּ הוּזַּק חַיָּיב הִזִּיק פָּטוּר.
The Sages taught a case similar to that of the mishna: If the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Bring your ox into my courtyard and safeguard it, then if the ox caused damage to the property of the owner of the courtyard, the animal’s owner is liable. And if the ox was injured, the owner of the courtyard is exempt. If he said to him: Bring your ox in and I will safeguard it, then if the ox was injured, the owner of the courtyard is liable; if the ox caused damage, its owner is exempt.
The Sages taught a case similar to that of the mishna: If the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Bring your ox into my courtyard and safeguard it, then if the ox caused damage to the property of the owner of the courtyard, the animal’s owner is liable. And if the ox was injured, the owner of the courtyard is exempt. If he said to him: Bring your ox in and I will safeguard it, then if the ox was injured, the owner of the courtyard is liable; if the ox caused damage, its owner is exempt.
ת״ר כנוס שורך ושמרו, הזיק חייב, הוזק פטור. כנוס שורך ואני אשמרנו, הוזק חייב הזיק פטור. הא גופא קשיא אמרת וכו׳ – טעמא דאמר לו שמרו הוא דחייב בעל השור ופטור בעל (השור) [החצר]1, הא סתמא חייב בעל חצר בנזקי השור, משום דבסתמא קביל עליה נטירותא – אבל בעל השור פטור בנזקי בעל חצר, כדאמרינן לעיל שהמפקיד אינו מקבל עליו שמירת כליו של נפקד, מפני שברשות שמירת שורו קבל עליו, ואפילו חנק2 את עצמו.
1. כן בשיטמ״ק בשם הראב״ד.
2. בשיטמ״ק בשם ראב״ד: ״סלק״.
ובאותו ענין שבמשנתנו עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר בעל החצר לבעל השור ״כנוס (הכנס) שורך לחצרי ושמרו (שמור אותו אתה)״, אם הזיק השור את בעל החצר — חייב בעליו, אם הוזק — פטור בעל החצר. אם אמר לו ״כנוס שורך ואני אשמרנו״, אם הוזק השור — חייב בעל החצר, הזיק השור — פטור בעל השור.
The Sages taught a case similar to that of the mishna: If the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Bring your ox into my courtyard and safeguard it, then if the ox caused damage to the property of the owner of the courtyard, the animal’s owner is liable. And if the ox was injured, the owner of the courtyard is exempt. If he said to him: Bring your ox in and I will safeguard it, then if the ox was injured, the owner of the courtyard is liable; if the ox caused damage, its owner is exempt.
הכל
(13) הָא גוּפָא קַשְׁיָא אָמְרַתְּ כְּנוֹס שׁוֹרְךָ וְשׇׁמְרוֹ הִזִּיק חַיָּיב הוּזַּק פָּטוּר.
The Gemara asks: This matter itself is difficult: You said in the first clause that if the courtyard’s owner said to him: Bring your ox into my courtyard and safeguard it, then if the ox caused damage, its owner is liable. And if it was injured, the owner of the courtyard is exempt.
The Gemara asks: This matter itself is difficult: You said in the first clause that if the courtyard’s owner said to him: Bring your ox into my courtyard and safeguard it, then if the ox caused damage, its owner is liable. And if it was injured, the owner of the courtyard is exempt.
הא גופא קשיא אמרת וכו׳. טעמא דאמר ליה שמרו הוא דחייב בעל השור ופטור בעל החצר הא סתמא חייב בעל חצר דבסתמא קביל עליה נטירותא אבל בעל השור פטור בנזקי בעל חצר כדאמרינן לעיל שהמפקיד אינו מקבל עליו שמירה של נפקד מפני שברשות שמירת שורו קבל עליו ואפילו סלק עצמו. הראב״ד ז״ל.
וכתב תלמיד הר״פ ז״ל וז״ל הא גופא קשיא אמרת וכו׳. כולה הך סוגיא כרבא דלרבי זירא לא קשיא ליה רישא לסיפא דכולה רבי היא. ודייקינן הא סתמא שניהם פטורין בין רישא בין סיפא דאין זה וזה מקבל עליו שמירת חבירו דרישא נמי אשמועינן הא סתמא שניהם פטורין גם בעל השור וכרבי דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא דלרבנן מיחייב נמי בעל השור בסתמא אליבא דרבי זירא אלא על כרחך סוגיא דהכא כרבא ואם כן ליכא למידק הא סתמא שניהם פטורים גם בעל השור דמילתא דפשיטא הוא דאף רבנן מודו דבסתם פטור בעל השור כדאמר רבא לעיל דמכניס לא מקבל נטירותא ברשות גם בסתמא לרבנן ואם כן על כרחך רישא דאתיא למידק הא סתמא חייב בעל חצר כרבנן וקשיא רישא אסיפא. ע״כ.
תחילה מעירים לגופם של דברים, הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה], שכן אמרת [אומר אתה] בתחילת הברייתא שאם אמר לו ״כנוס שורך ושמרו״ אם הזיק השור — חייב, אם הוזק — פטור.
The Gemara asks: This matter itself is difficult: You said in the first clause that if the courtyard’s owner said to him: Bring your ox into my courtyard and safeguard it, then if the ox caused damage, its owner is liable. And if it was injured, the owner of the courtyard is exempt.
הכל
(14) טַעְמָא דא״ל דַּאֲמַר לֵיהּ שׇׁמְרוֹ דְּחַיָּיב בַּעַל הַשּׁוֹר וּפָטוּר בַּעַל חָצֵר הָא סְתָמָא חַיָּיב בַּעַל חָצֵר וּפָטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר דְּבִסְתָמָא מְקַבֵּל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא.
The Gemara infers: The reason that the owner of the ox is liable and the owner of the courtyard is exempt is specifically that the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Safeguard it. One can infer that if he granted permission for the ox to enter without specifying that the owner of the animal safeguard it, the owner of the courtyard is liable if the ox was injured, and the owner of the ox is exempt if it caused damage. The reason the owner of the courtyard is liable is that the tanna of this baraita holds that in an unspecified case, where the obligation to safeguard the animal was not mentioned, the owner of the courtyard implicitly accepts upon himself responsibility for safeguarding the ox.
The Gemara infers: The reason that the owner of the ox is liable and the owner of the courtyard is exempt is specifically that the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Safeguard it. One can infer that if he granted permission for the ox to enter without specifying that the owner of the animal safeguard it, the owner of the courtyard is liable if the ox was injured, and the owner of the ox is exempt if it caused damage. The reason the owner of the courtyard is liable is that the tanna of this baraita holds that in an unspecified case, where the obligation to safeguard the animal was not mentioned, the owner of the courtyard implicitly accepts upon himself responsibility for safeguarding the ox.
טעמא דאמר ליה שמרו – כולה הך סוגיא כרבא דלעיל דלר׳ זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא והוי סתמא שניהם פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין כל אחד מקבל עליו שמירת חבירו ולרבנן הא סתמא שניהם חייבים.
טעמא דאמר ואני אשמרנו הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל החצר אתאן לרבי. תימה ואכתי קשה אי כרבי אמאי חייב בעל השור הא אמרינן לעיל הא ברשות פטור בעל הקדרות בנזקי בהמתו דבעל חצר מני רבי היא אלמא לרבי דלא קביל עליה נטירותא המכניס ברשות פטור מסתמא ואף לפי שנויא דרבא מתוקם הכי שפיר לכאורה דכיון דלשינויא דרבא אליבא דרבנן לא מקבל עליה מכניס נטירותא בסתמא כל שכן להאי דהא מקבל עליה נטירותא קבל לרבנן יותר מלרבי. וי״ל דודאי לפי שינויא דרבא ניחא שפיר כדפירשנא לעיל דהא בהא תליא דאותו טעם שאומר רבא ולרבנן דשמירת נזקיו קבל עליו אפילו נשברים ברוח גורס לרבנן דלא קביל עליה נטירותא המכניס ברשות נטירותא דבהמתו דבעל חצר שלא תהא נזוקת בקדרות קיבל עליו דכי היכי דמקבל בעל החצר נטירותא דקדרות אפילו נשברים ברוח הכי נמי מקבל עליה נטירותא שלא יבא היזק על ידם דהיינו שלא תהא בהמתו ניזוקת בהן ולהכי פטור המכניס דהיינו בעל הקדרות בנזקי בהמתו דבעל חצר והלכך שמעינן מינה לרבי דהמכניס דהוא בעל הקדרות מיחייב בנזקי בהמתו דבעל חצר כשהוזקה בהמתו בקדרותיו גם כשנכנס ברשות. וטעמא דפטור לרבנן היינו משום דקסברי דברשות דסתמא קביל עליה בעל החצר בקדרותיו של מכניס הלכך קביל נמי נטירותא שלא יזיקו הקדרות בהמתו דידיה כדפירשתי. אבל לרבי דקסבר דברשות לא קביל עליה בעל החצר נטירותא אם כן נטירותא רמיא אבעל הקדרות שלא יזיקו בהמתו דבעל החצר גם ברשות מדי לשלא ברשות דודאי מעיקרא דבעינן למימר לרבנן דברשות מהני גבי בעל הקדרות לומר שקבל עליו נטירותא מבהמתו דבעל החצר שלא תהא נזוקת בקדרותיו היכא דמהני ברשות גבי בעל חצר לקבל עליו נטירותא אמרינן נמי לרבי דפטור בעל הקדרות בנזקי בהמתו כי נכנס ברשות כי היכי דפטור בעל החצר בנזקי קדרותיו לפי דפלוגתא דרבי ורבנן דברשות שייכא נמי גבי מכניס כי היכי דשייכא גבי בעל החצר כיון דאמר לרבנן דברשות מהני גבי מכניס כמו בעל החצר דכל היכא דאמור רבנן ברשות קביל עליה נטירותא אבל לשינויא דרבא לא שייך למימר הכי כדפירשתי. כך נראה למורי רבי. תלמיד הר״פ ז״ל.
ונדייק בדבר: טעמא [הטעם דווקא] משום שאמר ליה [לו] בעל החצר לבעל השור ״שמרו״, אז חייב בעל השור ופטור בעל חצר, הא סתמא [הרי סתם] נתינת רשות להכניס את שורו בלא אמירה מפורשת ״שמור אתה אותו״ — היינו מבינים שחייב בעל חצר אם הוזק השור, ופטור בעל השור אם הזיק, וטעמו של דבר כשיטת חכמים במשנה, כי בסתמא [בסתם] מקבל עליה נטירותא [עליו בעל החצר שמירה] כאשר מתיר לו להיכנס לחצירו.
The Gemara infers: The reason that the owner of the ox is liable and the owner of the courtyard is exempt is specifically that the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Safeguard it. One can infer that if he granted permission for the ox to enter without specifying that the owner of the animal safeguard it, the owner of the courtyard is liable if the ox was injured, and the owner of the ox is exempt if it caused damage. The reason the owner of the courtyard is liable is that the tanna of this baraita holds that in an unspecified case, where the obligation to safeguard the animal was not mentioned, the owner of the courtyard implicitly accepts upon himself responsibility for safeguarding the ox.
הכל
(15) אֵימָא סֵיפָא כְּנוֹס שׁוֹרְךָ וַאֲנִי אֶשְׁמְרֶנּוּ הוּזַּק חַיָּיב הִזִּיק פָּטוּר.
The Gemara continues its analysis of the baraita: Say the latter clause: If he said to him: Bring your ox in and I will safeguard it, then if the ox was injured, the owner of the courtyard is liable; if the ox caused damage, its owner is exempt.
The Gemara continues its analysis of the baraita: Say the latter clause: If he said to him: Bring your ox in and I will safeguard it, then if the ox was injured, the owner of the courtyard is liable; if the ox caused damage, its owner is exempt.
אימא סיפא כו׳ – הכא לא משני נעשה כדמשני בפרק קמא דקדושין (קידושין ה:) גבי נתן הוא ואמרה היא מקודשת נתנה היא ואמר הוא אין מקודשת משום דהכא אית ליה שנויא אחרינא דקאמר תברא אבל התם ליכא למימר תברא דליכא פלוגתא במילתא.
אימא סופא וכו׳, טעמא דאמר ליה ואני אשמרנו, הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל חצר – האי דוקיא בנזקי שן ורגל בלחוד היא, אבל בנזקי קרן שניהן חייבין, דחצר השותפין היא. ומסקנא מיהא בקרן היא דוקא.
אימא סיפא וכו׳. תימה דלא משני נעשה כדמשני גבי נתן הוא ואמרה היא בפרק קמא דקידושין. יש לומר דהתם אי לאו דתנא סיפא לגלויי עלה דמילתא הוה אמינא דלאו דוקא והוא הדין גבי נתן הוא ואמרה היא אבל הכא ברישא סגי ולא הוה צריך למתני סיפא כלל דממילא הוה אמינא דוקא אמר לו לשמרו. אי נמי משום וכו׳ כמו שתירצו בתוספות. הרא״ש ז״ל.
לעומת זאת, אימא סיפא [אמור את סוף] הברייתא: אמר לו ״כנוס שורך ואני אשמרנו״, אם הוזק — חייב, ואם הזיק — פטור.
The Gemara continues its analysis of the baraita: Say the latter clause: If he said to him: Bring your ox in and I will safeguard it, then if the ox was injured, the owner of the courtyard is liable; if the ox caused damage, its owner is exempt.
הכל
(16) טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ וַאֲנִי אֶשְׁמְרֶנּוּ הוּא דִּמְחַיֵּיב בַּעַל הֶחָצֵר וּפָטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר הָא סְתָמָא חַיָּיב בַּעַל הַשּׁוֹר וּפָטוּר בַּעַל חָצֵר דְּבִסְתָמָא לָא מְקַבֵּל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא.
The Gemara infers: The reason that the owner of the courtyard is liable and the owner of the ox is exempt is specifically that the homeowner said to the owner of the ox: And I will safeguard it. One can infer that if the owner of the courtyard granted permission for the ox to enter without specifying that the owner of the animal safeguard it, the owner of the ox is liable if it damages the property of the owner of the courtyard, and the owner of the courtyard is exempt if the ox is damaged. The reason the owner of the courtyard is not liable is that the tanna of this baraita holds that in an unspecified case, where the obligation to safeguard the animal was not mentioned, the owner of the courtyard does not accept upon himself responsibility for safeguarding the ox.
The Gemara infers: The reason that the owner of the courtyard is liable and the owner of the ox is exempt is specifically that the homeowner said to the owner of the ox: And I will safeguard it. One can infer that if the owner of the courtyard granted permission for the ox to enter without specifying that the owner of the animal safeguard it, the owner of the ox is liable if it damages the property of the owner of the courtyard, and the owner of the courtyard is exempt if the ox is damaged. The reason the owner of the courtyard is not liable is that the tanna of this baraita holds that in an unspecified case, where the obligation to safeguard the animal was not mentioned, the owner of the courtyard does not accept upon himself responsibility for safeguarding the ox.
ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] משום שאמר ליה [לו] בעל החצר לבעל השור ״ואני אשמרנו״ הוא דמחייב [שמתחייב] בעל החצר ופטור בעל השור, הא סתמא [הרי סתם] נתינת רשות בלא שקיבל עליו שמירתו במפורש — חייב בעל השור ופטור בעל החצר, משום דבסתמא [שבסתם] בעל החצר לא מקבל עליה נטירותא [עליו שמירה], ובזה
The Gemara infers: The reason that the owner of the courtyard is liable and the owner of the ox is exempt is specifically that the homeowner said to the owner of the ox: And I will safeguard it. One can infer that if the owner of the courtyard granted permission for the ox to enter without specifying that the owner of the animal safeguard it, the owner of the ox is liable if it damages the property of the owner of the courtyard, and the owner of the courtyard is exempt if the ox is damaged. The reason the owner of the courtyard is not liable is that the tanna of this baraita holds that in an unspecified case, where the obligation to safeguard the animal was not mentioned, the owner of the courtyard does not accept upon himself responsibility for safeguarding the ox.
הכל
(17) אֲתָאן לְרַבִּי דְּאָמַר עַד שֶׁיְּקַבֵּל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי.
The Gemara concludes its analysis: We come to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that unless the homeowner explicitly accepts upon himself responsibility for safeguarding, he is not liable. Based on this understanding, the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
The Gemara concludes its analysis: We come to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that unless the homeowner explicitly accepts upon himself responsibility for safeguarding, he is not liable. Based on this understanding, the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
אתאן לרבי וכו׳, רב פפא אמר: כולה – נזק שלם קאמר, לא אמרו שמרו – אלא בסתמא, אף על גב דלא קביל עליה נטירותא, מקום מיהת אקני ליה בחצרו והויא לה חצר השותפין – ולא משלם אלא חצי נזק, ומשום נזק שלם הוא דקתני שמרו סופא, ודאי כיון דאמר ליה ואני אשמרנו – אם הזיק פטור לגמרי, ואם הוזק כוליה תורא בעי שלומי ליה, אבל בסתמא – חייב בעל חצר חצי נזק וחייב בעל השור חצי נזק, משום דהויא ליה חצר השותפין לתרויהו.
אתאן [באנו] לשיטת רבי, שאמר שאין חייב עד שבמפורש יקבל עליה נטירותא [עליו שמירה] בעל הבית לשמור, ונמצא כי רישא [תחילת] הברייתא כדעת רבנן [חכמים] וסיפא [וסופה] כדעת רבי!
The Gemara concludes its analysis: We come to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that unless the homeowner explicitly accepts upon himself responsibility for safeguarding, he is not liable. Based on this understanding, the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
הכל
(18) א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תַּבְרָא מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ רָבָא אָמַר כּוּלַּהּ רַבָּנַן הִיא אַיְּידֵי דְּנָסֵיב רֵישָׁא שׇׁמְרוֹ תְּנָא סֵיפָא וַאֲנִי אֶשְׁמְרֶנּוּ.
Rabbi Elazar said: Indeed, the baraita is disjointed, and the one who taught this clause did not teach that clause. Rava said: The entire baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and no inference should be drawn from the extra words: And I will safeguard it, in the latter clause. Since the first clause mentions that the owner of the courtyard instructed: Safeguard it, the latter clause also teaches that he said: And I will safeguard it, to maintain symmetry. The same halakha applies even when granting permission to enter without specification, since, according to the Rabbis, granting permission to enter includes an implicit acceptance of responsibility for safeguarding.
Rabbi Elazar said: Indeed, the baraita is disjointed, and the one who taught this clause did not teach that clause. Rava said: The entire baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and no inference should be drawn from the extra words: And I will safeguard it, in the latter clause. Since the first clause mentions that the owner of the courtyard instructed: Safeguard it, the latter clause also teaches that he said: And I will safeguard it, to maintain symmetry. The same halakha applies even when granting permission to enter without specification, since, according to the Rabbis, granting permission to enter includes an implicit acceptance of responsibility for safeguarding.
רבא אמר כולה רבנן היא וכו׳. ומדמה לה רבא הכא כרבנן ולא מתרץ לה כולה כרבי ואיידי דתנא סיפא אשמרנו תנא רישא נמי שומרו. שמעינן מינה דסבירא ליה לרבא כרבנן ולעיל נמי מוקי לה לכולה מתניתין כרבנן. והכי נמי מוכח ההוא עובדא דלעיל דההיא איתתא דבעיא למיפא וכדכתיבנא לעיל הילכך אף על גב דבעלמא קיימא לן כשמואל בדיני והכא ודאי קיימא לן כרב הונא ורבא דהוא בתרא ורב פפא נמי אתא לאוקמי כולה כרבי אלא דהאי תנא סבירא ליה נמי כרבי טרפון דאמר וכו׳. והא כתיבנא בדוכתיה דלית הילכתא כרבי טרפון הלכך לרב נמי לית הילכתא כהא מתניתין.
וכתוב בשיטה דהטעם דשינויא דתברה מי ששנה זו וכו׳. עדיפא משינויא דנעשה מחסר ומוסיף קצת במשנה או בברייתא והוי קצת כמו חסורי מחסרא והוי ליה שינויא דחיקא מה שאין כן בתברא ואף על פי שאם הוא דחוק מכל מקום נעשה יותר דחוק ממנו. ע״כ.
וזה לשון ה״ר ישעיה ז״ל: וא״ת אמאי לא משני דסיפא נעשה קאמר והכי פירושו טעמא דאמר לו שמרו הא סתמא נעשה כמי שאמר ואני אשמרנו וחייב בעל החצר. יש לומר דאם כן לא הוה ליה למיתני בסיפא כנוס שורך דמשמע דבבא אחריתי היא. ע״כ.
אמר ר׳ אלעזר: תברא [שבורה, חצויה], כלומר, אין ברייתא זו לפי שיטה אחת, אלא מי ששנה זו לא שנה זו. רבא אמר: כל הברייתא כולה כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואין לדייק מן הלשון ״אשמרנו״, בסופה, שכן איידי דנסיב רישא [מתוך שנקט בתחילה] בדברי בעל החצר את הביטוי ״שמרו״, תנא סיפא [שנה בסופה] ״ואני אשמרנו״. אבל הוא הדין גם אם לא אמר כן, ונתן לו רשות בסתם להכניס לחצירו, שלדעת חכמים סתם נתינת רשות להיכנס היא גם קבלת אחריות על שמירה.
Rabbi Elazar said: Indeed, the baraita is disjointed, and the one who taught this clause did not teach that clause. Rava said: The entire baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and no inference should be drawn from the extra words: And I will safeguard it, in the latter clause. Since the first clause mentions that the owner of the courtyard instructed: Safeguard it, the latter clause also teaches that he said: And I will safeguard it, to maintain symmetry. The same halakha applies even when granting permission to enter without specification, since, according to the Rabbis, granting permission to enter includes an implicit acceptance of responsibility for safeguarding.
הכל
(19) רַב פָּפָּא אָמַר כּוּלַּהּ רַבִּי הִיא וְסָבַר לַהּ כר׳ כְּרַבִּי טַרְפוֹן דְּאָמַר קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם.
Rav Pappa said: The entire baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that if no specification was made, the owner of the courtyard does not accept responsibility, as inferred from the latter clause of the baraita. And as for the inference drawn from the first clause, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: For damage categorized as Goring that is carried out by an innocuous ox in the courtyard of the injured party, the ox’s owner pays the full cost of the damage.
Rav Pappa said: The entire baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that if no specification was made, the owner of the courtyard does not accept responsibility, as inferred from the latter clause of the baraita. And as for the inference drawn from the first clause, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: For damage categorized as Goring that is carried out by an innocuous ox in the courtyard of the injured party, the ox’s owner pays the full cost of the damage.
כולה רבי היא – וסיפא דוקא ורישא לא תידוק מינה הא סתמא הוזק חייב דודאי סתמא נמי הזיק חייב הוזק פטור והאי דנקט ושמרו לחיוביה נזק שלם קאמר אם הוזק שורו של בעל חצר הא סתמא חצי נזק.
אמר המאירי שור שהיה מתכוין לחברו והרג את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ופרשו בגמרא שאפילו נתכון לאשה פטור מדמי ולדות אלא מאחר שהיה לו להזכיר לשון זה באדם הזכירו בשור ומ״מ בשור אפילו נתכון לה פטור כמו שבארנו בפרק שור שנגח ומ״מ פירשו בגמרא שאם נגח שפחה מעוברת משלם דמי ולדות שהרי זה אינו אלא כשור שנגח פרה מעוברת:
ואילו רב פפא אמר: כל הברייתא כולה כשיטת רבי היא, שבסתם אינה מקבל עליו שמירה, וכדיוק הדברים מסוף הברייתא. ובאשר לדיוק הדברים בתחילתה: סבר [סבור] לה כשיטת ר׳ טרפון, שאמר: קרן בחצר הניזק — נזק שלם משלם.
Rav Pappa said: The entire baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that if no specification was made, the owner of the courtyard does not accept responsibility, as inferred from the latter clause of the baraita. And as for the inference drawn from the first clause, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: For damage categorized as Goring that is carried out by an innocuous ox in the courtyard of the injured party, the ox’s owner pays the full cost of the damage.
הכל
(20) הִלְכָּךְ אֲמַר לֵיהּ שׇׁמְרוֹ לָא מַקְנֵי לֵיהּ מָקוֹם בֶּחָצֵר וְהָוְיָא לַיהּ קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק וְקֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
Therefore, if the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Safeguard it, he is clearly not transferring the rights to any portion of the courtyard to him, as evident from the fact that the owner of the ox must safeguard it and may not treat the courtyard as if it were his own. Consequently, if the ox gored, it is a case of damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party, and one responsible for damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party pays the full cost of the damage.
Therefore, if the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Safeguard it, he is clearly not transferring the rights to any portion of the courtyard to him, as evident from the fact that the owner of the ox must safeguard it and may not treat the courtyard as if it were his own. Consequently, if the ox gored, it is a case of damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party, and one responsible for damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party pays the full cost of the damage.
ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות הואיל ולא נתכון לה אין כאן דין מיתה כמו שבארנו בפרק שור שנגח:
הלכך [על כן], אם אמר ליה [לו] ״שמרו״ — לא מקני ליה [מקנה לו] על ידי כך מקום (חלק כלשהו) בחצר, שהרי אינו נותן לו אפשרות להתנהג בחצר (לענין השור) כאילו היתה זו חצירו, והויא ליה [והרי היא] נגיחה שנוגח השור את בהמתו של בעל החצר קרן בחצר הניזק, וקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם.
Therefore, if the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Safeguard it, he is clearly not transferring the rights to any portion of the courtyard to him, as evident from the fact that the owner of the ox must safeguard it and may not treat the courtyard as if it were his own. Consequently, if the ox gored, it is a case of damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party, and one responsible for damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party pays the full cost of the damage.
הכל
(21) לָא אֲמַר לֵיהּ שׇׁמְרוֹ אַקְנוֹיֵי אַקְנִי לֵיהּ מָקוֹם בֶּחָצֵר וְהָוְיָא לֵיהּ חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין וְקֶרֶן בַּחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק.:
By contrast, if the owner of the courtyard did not say to the owner of the ox: Safeguard it, then by granting him permission to bring the ox onto his courtyard, he effectively transfers rights to an area within the courtyard. Therefore, with regard to damages, it becomes a courtyard of partners, and the one responsible for damage categorized as Goring in the courtyard of partners pays only half the cost of the damage.
By contrast, if the owner of the courtyard did not say to the owner of the ox: Safeguard it, then by granting him permission to bring the ox onto his courtyard, he effectively transfers rights to an area within the courtyard. Therefore, with regard to damages, it becomes a courtyard of partners, and the one responsible for damage categorized as Goring in the courtyard of partners pays only half the cost of the damage.
ואולם אם לא אמר ליה [לו] ״שמרו״ — הרי על ידי מתן הרשות להכניס את השור אקנויי אקני ליה [הקנה לו] מקום (חלק כלשהו) בחצר לענין נזיקין, והויא ליה [והרי היא] חצר השותפין, וקרן בחצר השותפין אינו משלם אלא חצי נזק.
By contrast, if the owner of the courtyard did not say to the owner of the ox: Safeguard it, then by granting him permission to bring the ox onto his courtyard, he effectively transfers rights to an area within the courtyard. Therefore, with regard to damages, it becomes a courtyard of partners, and the one responsible for damage categorized as Goring in the courtyard of partners pays only half the cost of the damage.
הכל
(22) מתני׳ מַתְנִיתִין : השׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ פָּטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת ווְאָדָם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת.
MISHNA: In the case of an ox that was intending to gore another ox but struck a pregnant woman, and her offspring, i.e., the fetuses, emerged due to miscarriage, the owner of the ox is exempt from paying compensation for miscarried offspring. But in the case of a person who was intending to injure another but struck a pregnant woman instead, and her offspring emerged due to miscarriage, he pays compensation for miscarried offspring.
MISHNA: In the case of an ox that was intending to gore another ox but struck a pregnant woman, and her offspring, i.e., the fetuses, emerged due to miscarriage, the owner of the ox is exempt from paying compensation for miscarried offspring. But in the case of a person who was intending to injure another but struck a pregnant woman instead, and her offspring emerged due to miscarriage, he pays compensation for miscarried offspring.
מתני׳ שור שהיה מתכוין לחבירו – הוא הדין למתכוין לאשה נמי פטור כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מב.) נקי מדמי ולדות ובגמ׳ מפרש אמאי נקט מתכוין לחבירו.
מתני׳ שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות כול׳ – רב״ס ז״ל. ואמרינן טעמא דפטור השור מדמי ולדות דנתכוון לחבירו ולא נתכוון לאשה, הא נתכוון לאשה משלם דמי ולדות, לימא תיהוי תיובתיה דרב אדה בר אהבה דאמ׳ בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה דכי אתא ובעל השור נקי דאם נתכוונו אפילו שוורים לאשה, ודחינן דהוא הדין דכי נתכוון לאשה דפטור מדמי ולדות, והא דקתני שור שהיה מתכוין לחבירו אידי דבעי למיתנא סיפה אדם שהיה מתכוין לחבירו דהכי כתיב קרא כי ינצו אנשים, אלמא דזה לזה מתכונין ולא לה, תנא רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו.
המשנה השלישית והיא מענין החלק הראשון אלא שנתבלבל הסדר ואמר על זה שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היתה יפה משילדה אמר רשב״ג אם כן משהאשה יולדת משבחת אלא שמין את הולדות כמה הם יפים ונותנין לבעל ואם אין לה בעל נותנין ליורשיו היה גר זכה היתה שפתה ונשתחררה או גיורת פטור אמר הר״ם לפי שרצה לומר אדם שהיה מתכוין לחברו אמר שור שהיה מתכוין לחברו ואין הפרש בין שהשור נתכון לשור ונגף אשה או נתכון לאשה עצמה לא יתחייב דמי ולדות כי לא חייבה תורה בזה אלא האדם בלבד ומה שאמר בגיורת שהוא פטור על ולדה אין רצונו לומר כשנתגיירה בחיי הגר ומת הגר או כשהפילה אחר מיתת הגר לפי שעיקר הוא בידינו כי איתיה לבעל זכייה ליה רחמנא כי ליתיה לא זכי ליה ולפיכך אינו חייב דמי ולדות כשלא יהיה לגר הזה יורשים ר״ל בנים שנולדו בדת ישראל והורתן היתה כשהוא ישראל וכבר שערנו דברי רשב״ג כן וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח כלום וזה כי רשב״ג אומר אין דמי ולדות לבעל ושבח ולדות חולקים וחכמים אומרים שבח הריון לבעל ולפיכך משער תנא קמא השבח והדמים ונותן הכל לבעל ובזה ביאר התלמוד דברי תנא קמא ואמר כיצד שמין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
ד משנה שור שהיה מתכוין לנגוח את חבירו, והכה את האשה המעוברת וכתוצאה מכך יצאו ילדיה (ולדותיה) מתים — פטור בעל השור מדמי ולדות. ואילו אדם שהיה מתכוין להכות את חבירו והכה את האשה המעוברת, ויצאו ילדיה מתים — משלם דמי ולדות.
MISHNA: In the case of an ox that was intending to gore another ox but struck a pregnant woman, and her offspring, i.e., the fetuses, emerged due to miscarriage, the owner of the ox is exempt from paying compensation for miscarried offspring. But in the case of a person who was intending to injure another but struck a pregnant woman instead, and her offspring emerged due to miscarriage, he pays compensation for miscarried offspring.
הכל
(23) כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת זשָׁמִין את הָאִשָּׁה כַּמָּה הִיא יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלָדָה וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלָדָה אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל
How does he pay compensation for miscarried offspring, i.e., how is their value assessed? The court appraises the value of the woman by calculating how much she would be worth if sold as a maidservant before giving birth, and how much she would be worth after giving birth. He then pays the difference in value to the woman’s husband. Rabban Shimon ben Gamliel said:
How does he pay compensation for miscarried offspring, i.e., how is their value assessed? The court appraises the value of the woman by calculating how much she would be worth if sold as a maidservant before giving birth, and how much she would be worth after giving birth. He then pays the difference in value to the woman’s husband. Rabban Shimon ben Gamliel said:
כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו׳ בגמ׳ הקשו שזה אינו דמי ולדות אלא שבח ולדות ופרשו לשון המשנה ששני תשלומין יש בענין ולדות והם דמי ולדות ושבח ולדות ודמי ולדות לא שאל בהם היאך נישומין אלא שהם נישומין כמה שאדם מוצא בהם בפני עצמן בעוד שלא נולדו ולא שנשום אותם על גבי האם כפרה המעוברת ויש אומרים שמין כמה אדם רוצה ליתן אלו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות אבל שבח ולדות שאל היאך הוא נשום ושבח ולדות הוא שבח הבא לאשה מחמת ולדות שהיא נראית בעלת איברים מצד העבור ונמכרת ביותר ומתוך כך שמין אותה כמה היתה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה נפחתה מאותו השבח כשילדה ואע״פ שאותו עלוי כבר היה עתיד לילך שהרי היתה עתידה לילד אעפ״כ שמין אותו לאותו זמן הראוי לעמוד ואין זה נקרא נזק וגדולי המפרשים פרשו שאף הולדות על דרך זה הם נישומין כמו שאמרו בפרה וגורסין בכאן שבח ולדות נמי שמין את האשה וכו׳ וכמו שהתבאר בפרה ופרשו ששתי שומות הוא ששמין כן לולדות ולשבח האשה:
ומ״מ נמצאו בזה דמי ולדות ושבח ולדות ונזק וצער ושבת ובשת ורפוי ודמי לדות ושבח ולדות כבר פרשנום נזק הוא הפחת שנפחתה מחמת המכה וכחש גופה צער ובשת ידועים הם ורפוי אם חלתה מחמת הפלתה וכן בשבת אם שבחה מחמת שחלתה על זה יותר משלא היתה שובתת אם ילדה מעצמה:
אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו׳ פרשו בגמרא שכך הוא אומר בשבח ולדות אינו חייב כלום אדרבה משילדה משבחת בדמיה שיצאה מסכנת לידה ומ״מ דוקא במבכרת אבל כשאינה מבכרת מודה הוא שיש כאן שבח לבעל כדמי הולדות ואם אין לה בעל ינתנו ליורשיו של בעל ובגמרא פרשו שדמי ולדות דוקא של בעל אבל שבח ולדות חולקין וכן הלכה ובמבכרת הלכה כרשב״ג כמו שידוע שכל מקום ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו ויש חולקין ופוסקים כחכמים וכלל רשב״ג במשנתנו אינו מדוקדק לדעתם:
היתה שפחה ונשתחררה או גיורת ואין לה בעל פטור פי׳ אפילו בשניגפה המשוחררת אחר שנשתחררה והיתה מעוברת ממשוחרר והגיורת מגר וכשמתו זכה המחזיק ממשוחרר והגיורת מגר אבל אם היו מעוברות מישראל של אב הם ואם ניגפה קודם שנשתחררה של אדון הם ואם הגר והמשוחרר חיים נותן להם וכן הדין בישראלית הנשואה לגר ומת הגר אלא שהוא מדבר בהווה:
זהו ביאור המשנה וכבר הבנת מתוכה הפסק שבה ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענין זה עם שאר דברים שבה כך הם:
כיצד משלם דמי ולדות? כלומר, כיצד מעריכים את שוויים של הוולדות? שמין (מעריכים) את האשה כמה היא יפה (שווה), אילו היתה נמכרת כשפחה עד שלא (בטרם) ילדה, וכמה היא יפה משילדה, ונותנים את ההפרש לבעלה של האשה. אמר רבן שמעון בן גמליאל:
How does he pay compensation for miscarried offspring, i.e., how is their value assessed? The court appraises the value of the woman by calculating how much she would be worth if sold as a maidservant before giving birth, and how much she would be worth after giving birth. He then pays the difference in value to the woman’s husband. Rabban Shimon ben Gamliel said:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בבא קמא מח: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים בבא קמא מח:, עין משפט נר מצוה בבא קמא מח:, רי"ף בבא קמא מח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י בבא קמא מח:, תוספות בבא קמא מח:, ראב"ד בבא קמא מח:, ספר הנר בבא קמא מח: – בתוך: אהל ישעיהו, ירושלים תשס"א, באדיבות הרב הלל מן (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא קמא מח:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא קמא מח:, רשב"א בבא קמא מח: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה בבא קמא מח:, בית הבחירה למאירי בבא קמא מח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), שיטה מקובצת בבא קמא מח:, מהרש"א חידושי הלכות בבא קמא מח:, פני יהושע בבא קמא מח:, גליון הש"ס לרע"א בבא קמא מח:, פירוש הרב שטיינזלץ בבא קמא מח:, אסופת מאמרים בבא קמא מח:
Bava Kamma 48b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Bava Kamma 48b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Kamma 48b, Rif by Bavli Bava Kamma 48b, Rashi Bava Kamma 48b, Tosafot Bava Kamma 48b, Raavad Bava Kamma 48b, Sefer HaNer Bava Kamma 48b, Or Zarua Bava Kamma 48b, Tosefot Rid Third Recension Bava Kamma 48b, Rashba Bava Kamma 48b, Raah Bava Kamma 48b, Meiri Bava Kamma 48b, Shitah Mekubetzet Bava Kamma 48b, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Kamma 48b, Penei Yehoshua Bava Kamma 48b, Gilyon HaShas Bava Kamma 48b, Steinsaltz Commentary Bava Kamma 48b, Collected Articles Bava Kamma 48b